לְעוֹלָם הוּא נוֹתֵן מִשּׁוּם פֵּאָה וּפָטוּר מִן הַמַּעַשְׂרוֹת, עַד שֶׁיְּמָרֵחַ. וְנוֹתֵן מִשּׁוּם הֶפְקֵר וּפָטוּר מִן הַמַּעַשְׂרוֹת, עַד שֶׁיְּמָרֵחַ. וּמַאֲכִיל לַבְּהֵמָה וְלַחַיָּה וְלָעוֹפוֹת וּפָטוּר מִן הַמַּעַשְׂרוֹת, עַד שֶׁיְּמָרֵחַ. וְנוֹטֵל מִן הַגֹּרֶן וְזוֹרֵעַ וּפָטוּר מִן הַמַּעַשְׂרוֹת, עַד שֶׁיְּמָרֵחַ, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. כֹּהֵן וְלֵוִי שֶׁלָּקְחוּ אֶת הַגֹּרֶן, הַמַּעַשְׂרוֹת שֶׁלָּהֶם, עַד שֶׁיְּמָרֵחַ. הַמַּקְדִּישׁ וּפוֹדֶה, חַיָּב בְּמַעַשְׂרוֹת, עַד שֶׁיְּמָרֵחַ הַגִּזְבָּר:

ותלמוד תורה. אין לה שיעור דכתיב (יהושע א׳:ח׳) והגית בו יומם ולילה:

דע שהפאה לא תתחייב להוציא ממנה מעשרות ושמור זה העיקר שכל מי שלא הניח פאה וקצר כל השדה כולה יוציא הפאה ממה שקצר וכן אם לא הוציא מן השבלים הקצורים יוציא מן החטה אחר שידושו אותה וימרחוה ויבררוה ואפילו טחנה יוציא הפאה מן הקמח וזה העיקר מבואר בגמרא מכות (דף טז:) וממה שיש לך לזכור תמיד שההפקר והוא הדבר הנעזב והמשולח אינו חייב במעשרות ופירוש מריחה מריקה וזאת המלה מושאלת בדרך המליצה בענין ברירת החטה מן התבן והשלמת צרכי הזרע עד שלא ישאר לעשות בו אלא להוליכו אל האוצר והוא דומה כמו הממרק לכלים שאין עושין אותו המרוק אלא כשנשלם הכלי וכשיקצר הזרע הנזרע כולו ויודש ונברר מן התבן אז יפריש מן הזרע ההוא תרומה ומעשרות המחויבות לו ואח"כ יוציא הפאה שנתחייב בה בזרע ויתננה לעניים אבל קודם הברירה צריך להפריש הפאה תחלה ואחר כן המעשרות ויתן הפאה לעניים והפאה עצמו אינה מחויבת במעשרות. וכן יש לו להפקיר מן הזרע מה שירצה קודם ברירתו אבל אחר הברירה לא יפקיר ממנו כלום עד שיפריש המעשרות:

ור"ע אומר. שמותר לו לקחת החטה הנידושה בטרם שיבררו אותה ויזרענה:

והעיקר בידינו שהכהן והלוי כשיקנו החטה אחר הקצירה והדישה והברירה יש להם להוציא התרומה והמעשר המחויבות באותו הזרע מרשותם ולתת אותם לכהנים ולוים אחרים והוא קנס להם וכן אמרו קנס קנסו בהם שלא יהו קופצין לגרנות ולגיתות ועל כן אמר בכאן שהמעשרות שלהן כל זמן שלא נכנס לגורן בענין שיתחייב מעשר וזהו כשימרחו אותו. וההקדש אינו מחויב מתנה מכל המתנות לא מעשרות ולא זולתם וגזבר שם הפקיד השומר נכסי ההקדש ואמר שכל מי שהקדיש גרנו ואח"כ פדאו מיד הגזבר ועודנו בקמה או קציר בטרם הברירה יתחייב להוציא המעשרות ואם ימרחהו הגזבר ופדאוהו בעליו אחר כן לא יתחייב במעשרות שבעת שנכנס בחזקת חיוב המעשרות היה ברשות ההקדש שאינו מחויב במעשר ואין הלכה כרבי עקיבא:

[*עד שימרח. פירש הר"ב שיעשה כרי וצבור של תבואה. ובפרק ד' משנה ח' פירש כשהוא משוה פני הכרי ברחת. וכן כתב הר"ש בכאן. וכ"כ עוד הר"ב בפ"ק דמעשרות משנה ו'. ולשון הרמב"ם ופירוש מריחה מריקה וזאת המלה מושאלת בדרך המליצה בענין ברירת החטה מן התבן והשלמת צרכי הזרע עד שלא ישאר לעשות בו אלא להוליכו אל האוצר והוא דומה כמו הממרק לכלים (עיין בריש פרק בתרא דמקואות) שאין עושין אותו המירוק אלא כשנשלם הכלי ע"כ]:

נותן משום הפקר ופטור וכו'. פירש הר"ב דכתיב ובא הלוי וכו' ירושלמי פ"ו הביאו הר"ש ועיין מה שאכתוב בס"ד בריש מעשרות. ומ"ש הר"ב אבל המפקיר וכו' אין ההפקר פוטר וכו' נראה לומר דסמך אמ"ש גבי פאה שצריך שיפריש התרומה והמעשרות תחלה ואחר כך יטול הפאה הורה לנו בזה שהמצוה היא שיפריש וכו'. וכדדרשינן נמי במשנה י"א פרק ה' דמעשר שני מדכתיב (דברים כ״ו:י״ג) ככל מצותך אשר צויתני הא אם הקדים וכו' א"נ פן לא יפרישו העניים והמכשלה הזאת תחת ידו יהיה. והכא נמי בהפקר דכותה דפאה שלא יפקיר אלא אם כן הפריש תחלה. וכן לשון הרמב"ם אבל אחר הברירה לא יפקיר ממנו כלום עד שיפריש המעשרות ע"כ. והכי תנן במשנה ב' פרק ג' דדמאי לא ישליך עד שיעשר ועיין מ"ש שם בס"ד:

שלקחו את הגורן. פי' הר"ב וקנסו חכמים וכו' שלא יהו קופצים וכו' לגתות ולגרנות והוא לשון הירושלמי ומסיים בו הרמב"ם בפ"ו מהלכות מעשר וז"ל ויקנו טבלים כדי להפקיע מתנות אחיהם:

המקדיש ופודה וכו'. משום דיוקא דמתניתין דלאחר מרוח הגזבר אין הפודה חייב וכדפירש הר"ב להכי תנן המקדיש דאף על גב דמתחלה היתה גם כן התבואה שלו הוה אמינא דכי הדר ופדאה ואף על גב דלאחר מרוח הוא שפיר קרינן ביה תבואת זרעך קמ"ל דלא:

הגזבר. פירשו הר"ב במשנה ג' פ"ג דבכורים: