נוֹתְנִין פֵּאָה מִתְּחִלַּת הַשָּׂדֶה וּמֵאֶמְצָעָהּ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, וּבִלְבַד שֶׁיִּתֵּן בַּסּוֹף כַּשִּׁעוּר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם שִׁיֵּר קֶלַח אֶחָד, סוֹמֵךְ לוֹ מִשּׁוּם פֵּאָה. וְאִם לָאו, אֵינוֹ נוֹתֵן אֶלָּא מִשּׁוּם הֶפְקֵר:

והבכורים. דכתיב (שמות כ״ג:י״ט) ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה׳ אלהיך, ולא נתנה תורה בהם שיעור:

דעת ת"ק שיעזוב הפאה מאיזה צד שירצה. ור"ש אומר שהיא פאה מכ"מ שיניחנה אך לא תעלה לו מצות פאה עד שיעזוב בקצה שדה על כל פנים כשיעור פאה הראויה לשדה ההיא מפני הרמאים שהם קוצרים פאות השדה וכשנשאל אותם אומרים במקום אחר נניחנה וכן יאמרו לכל מי שיראם והם קוצרים בכ"מ עד שיקצרו כל השדה ור"י אומר שהמניח באיזה מקום שירצה או בקצה (נ"א בתחלת) השדה או באמצעה אינו פאה בשום פנים אבל הוא הפקר ולא נקרא פאה משיניח בתחלת השדה או באמצעיתו אא"כ הניח בקצה השדה ואפי' שורש א' לפאה ויעזוב כל מה שיעזוב בזולת המקום ההוא נסמך אל השרש ההוא והוא מה שיאמרו סומך לו משום פאה. ופי' שייר השאיר והותיר. ופי' הפקר הדבר המשולח לכל ב"א לקחתו כמו שיתבאר בזו המסכת' ודע כי הפאה היא לעניים בלבד ופי' משום מצד כך וכך ומי שאומר שהפאה שהניח בתחלת השדה או באמצע השדה הפקר ר"ל הוא מותר לכל בני אדם ור' שמעון אומר שהוא פאה ואף ע"פ שלא עלתה לו מצות פאה עד שיניחנה בסוף השדה לא יתירוהו אלא לעניים בלבד והלכה כר"ש:

נותנין פאה מתחילת השדה ומאמצעה. ולא אמרינן דפאת שדך משמע דוקא בסוף כדמשמע לשון פאה ואם נתן מתחילה ומאמצע לא תקדש בדין פאה ולחייב במעשר. הר"ש:

ובלבד שיתן בסוף כשיעור. כתב הר"ב והרמב"ם פירש ובלבד שיתן בסוף כשיעור פאה הצריכה לכל השדה וכו' חוץ ממה שהניח בתחילה ובאמצע. כן כתב בפירושו אבל בחיבורו בפ"ב ממתנות עניים כתב וז"ל וצריך שיניח בסוף השדה כשיעור הפאה הראויה למה שנשאר בשדה אחר שהפריש את הראשונה ע"כ. והדין עמו שחזר בו מפירושו שכן הוא בירושלמי. ראשונה מהו. מן מה דתני הרי זו פאה וצריך ליתן בסוף כשיעור. הדא אמרה קדשה משום פאה. מהו כשיעור כל שדהו או כשיעור המשתייר. אפשר לומר קדשה משום פאה ותימר כשיור [כשיעור כצ"ל] כל שדהו אלא כשיעור המשתייר:

אם שייר קלח אחד וכו'. פירש הר"ב בסוף השדה והניח אותו לפאה וקשה דלתני אם נתן קלח אחד בסוף כלשון ר"ש. וע"ק ואם לאו אינו נותן לא נתן הל"ל שהרי כבר נתן. ומיהו בזה יש לומר דלהכי קתני נותן משום הפקר דעד השתא לא הוה משום הפקר. ולהכי אם עדיין לא לקחוהו עניים צריך שיתן ויפקירם בין לעניים בין לעשירים. אלא קושיא הראשונה מיהו במקומה עומדת. והר"ש פירש בענין אחר וז"ל אם שייר קלח אחד סומך לו משום פאה כשנתן שיעור פאה ומבקש להוסיף איירי דיכול להוסיף על המחובר. ויש לו תורת פאה לפטור מן המעשר. ואם לאו כלומר שכבר תלשו אינו נותן אלא משום הפקר דכל מה שמוסיף מן התלוש אין לו תורת פאה ואינו נפטר מן המעשר אלא אם כן הפקיר אף לעשירים כבית הלל דפ"ו. אבל היכא דלא נתן כלל מן המחובר מודה ר"י דנותן מן התלוש כדמוכח בתוספתא עכ"ל. ומפי הר"ר טעבלין מירושלים תוב"ב שמעתי בשם רבו מהור"ר יוסף אשכנזי שפירש למשנתנו דהכי קאמר אם שייר קלח וכו' כלומר שלא נתן כשיעור אחד מששים ואפי' לא שייר אלא כנגד קלח אחד שלא נתן עליו פאה. סומך לו משום פאה כלומר רשאי להוסיף וליתן ככל שיעור פאה. וכההיא דתנינן במשנה ג' פרק ד' דתרומות לענין תרומה עלה בידו מששים ואחת תרומה. ויחזור ויתרום כמות שהוא למוד. ואם לאו כלומר שלא שייר כלל אלא שנתן כשיעור ששים על הכל כל מה שיתן אח"כ אינו נותן אלא משום הפקר כדתנן נמי התם עלה בידו אחד מששים תרומה ואין צריך לתרום. חזר והוסיף חייב במעשרות והכי נמי דכותה שאם יפטר ממעשרות צריך להפקירם:

משום הפקר. ונפקא מינה דהפקר בין לעניים בין לעשירים משא"כ פאה דלעני וכו' אבל לענין מעשר פאה נמי פטור כדתנן בסוף פרקין: