הַחוֹשֵׁב עַל מֵי חַטָּאת לִשְׁתּוֹת, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, פָּסוּל. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, כְּשֶׁיַּטֶּה. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, בְּמַיִם שֶׁאֵינָם מְקֻדָּשִׁים. אֲבָל בְּמַיִם הַמְקֻדָּשִׁין, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, כְּשֶׁיַּטֶּה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, כְּשֶׁיִּשְׁתֶּה. וְאִם גִּרְגֵּר, כָּשֵׁר:
הטקסט מוצג עם ניקוד
וחכמים פוסלים. קסברי הזאה צריכה שיעור ואין מצטרפין ההזאות. והלכה כחכמים. ורמב״ם פירש, יזה שתי הזאות וישליכם חוץ לכלי וישאר השאר מי חטאת כשרים. ופליאה היא בעיני, דבפרק כל הזבחים בגמרא [דף פ׳] משמע כמו שפירשתי:
כשיטה. אם הטה הכלי לשתות ממנו הנה הוציאן מהכנתם לקידוש. ר' יהושע אומר כשישתה שהוא כמו הנחש והבהמה ובעת שתותו יתערב לחות פיו בשארית מי חטאת ולכן אם שפך המים בפיו מבלי שיקריב פיו עם פי הכלי לא פסל וזהו כוונת גרגר לקוח מן הגרגרת והוא השיפוי כובע ר"ל אם שפך בגרונו ואשר זכר ר' יוסי מחלקותו אמת לפי שהוא הולך על עקרים הקודמים והלכה כר' יהושע בשני המאמרים:
החושב על מי חטאת לשתות. נראה בעיני שפירושו שאומר לשתות ומחשבה בעלמא לא הוה ולא מידי וכדאשכחן במחשבה דשלא לשמן כמו שדקדק הר"ב בפירושו ריש זבחים. וכמ"ש במחשב לשלוח יד בפקדון בשם התוספות בספ"ג דב"מ *[ולענין מחשבה להוריד טומאה לכלים בספכ"ה ממסכ' כלים]:
ואם גרגר. כתב הר"ב כלומר שלא שתה כדרך השותים. שלא הדביק פיו לחבית. הר"ש. וכ"כ הרמב"ם בפ"ט מה' פרה [הלכה טו] ולא נגע שפתו במים שבכלי [לא פסל]:
