נבקעה. פירש הר"ב מחמת האור כו' דכתיב אל תוך שרפת לא קודם שיצת האור ברובה כו' ותמיהני דמשיצת האור ברובה עדיין לא שמענו שצריכה בקיעה. אבל הרמב"ם כתב עוד בפירושו ובחבורו דמאל תוך למדנו שיושלך בקרבה בעת הבקעה. ועכשיו שתים זו שמענו שבהבקעה יושלך. ושיוצת האור ברובה. ובספרי שהביא הר"ש והשליך אל תוך שרפת הפרה. שומע אני משתעשה אפר ת"ל הפרה אי הפרה כו' הא כיצד משיצת האור ברובה דברי ר' ישמעאל. רע"א והשליך אל תוך שרפת הפרה. שומע אני משתעשה אפר ת"ל הפרה. יכול יקרענה ויתננו בתוכה. ת"ל והשליך אל תוך שרפת הפרה הא כיצד משתבקע. וצריך לומר דהרמב"ם ס"ל דלא פליגי ומר אמר חדא ומר אמר חדא. *(וכן הוא בפירושו בהדיא שכ' דרשא דר"י כלשונה ואח"כ כתב וקבלו מופת ג"כ באמרו אל תוך כו') אבל להר"ב ודאי דקשי'. דמדלא כתב לדרשא דתוך משמע דס"ל דפליגי וכן נראה מפשטא דבריי' וא"כ ה"ל להעתיק דברי ר"ע דס"ל דבעינן בקוע. דלדרשא שהעתיק והיא דר"י לא בעינן אלא שיוצת האור ברובה *[אבל ליכא לאקשויי מדכתב הר"ב דה"ה אם קרעה כו' דהיינו דלא כר"ע. דהא ר"ע מיעט יקרענה כו' דהא דמיעט ר"ע היינו שיקרענה בעוד' פרה ולא נשרפה אלא צריכה ביקוע וזה א"א (אלא) ע"י האור. הלכך לא ישליך קודם לכן. ואפילו קרעה. אבל משהיא נראית לביקוע אם לאיזו סיבה לא נבקעת וקרעה. בהא לא קאמר ר"ע דאסור. וכן הרמב"ם בחבורו דפסק לתרוייהו לדר"י ור"ע כמו בפירושו. וז"ל בפ"ג מה"פ (הלכה ב') עד שיצת האור ברובו ותקרע בטנה ואפ"ה בסוף הפרק כתב בין שהשליך שלשתן כאחד בין כו' בין שנבקעה מאליה ואח"כ השליך בין שקרעה בידו או בכלי כשרה. והן דברי ר"א בר צדוק בתוספתא שהביאה הר"ש. ומסיימת נתנה עד שלא הוצת האור ברובה או משנעשית אפר פסולה ולכאורה כר' ישמעאל ולא כר"ע אבל למאי דפרישית לדברי ר"ע אין מחלוקת בין שלשתן כלל]:
ועמד חוץ מגתה. כתב הר"ב כשהיה משליך כו' צריך שיעמוד חוץ ונ"ל טעמא מדכתיב והשליך וסתם השלכה מרחוק היא:
נטל עץ ארז. לכאורה שיעורו כמו בטהרת מצורע *(שיהיה ארכו אמה) כדתנן במשנה ו' פי"ד דנגעים. אלא שהרמב"ם כתב שלא מצא מה שיעורו וטעמו שבשני תולעת נשתנה השיעור כמפורש בדבריו דהכא משקלו ה' סלעים. דבפ"ד דיומא דף מ"א אמרו משקל עשר זוז. ופי' הוא שהם זוזים שביהודה שמשקלן ה' סלעים בגליל כדתנן בפ"י דתרומות משנה ח' ואילו דמצורע שקל בלבד. כמ"ש בנגעים *[אבל שיעור האזוב כתב כדלעיל בנגעים]: *
[ושני תולעת. פי' הר"ב הוא צמר צבוע כו' עיין בפירושו רפי"ד דנגעים ומ"ש שם בס"ד]:
חוץ מגתה. פי' הר"ב גומא כו' כ"פ הערוך וכתבתי בשם התוס' רפי"ד דזבחים. אבל שם פי' הר"ב עצים מסודרים כמין גת וכן פי' שם הרמב"ם. גם הר"ב בר"פ דלקמן אבל הרמב"ם בכאן מפרש וז"ל אם נתלקח האש בה והובערו העצים וכלה האש זה העובי אשר היו העצים *(עבים) נקרא המקום גת להדמותה כגת אשר דורכין בה הענבים אשר יסור סדור *(קצת גובה) הגרגרים *(ויסחטו קצת גרגרים) וישארו קצת ע"כ *(העצים עבים נקרא*):
שלש פעמים על כל דבר ודבר. שכן לשון חכמים כמ"ש הר"ב במשנה ג' פ"ג דשקלים ובעשיית הפרה הצריכו כך. ולא בהזאה שעל טמאי מתים כמו שלא הצריכו כך בהזיה דמצורע *[ויראה לי שלא הוצרכו לתקן כן אלא כשנעשה בפומבי. כגון עשיית הפרה דתנן לעיל במשנה ז' וזקני ישראל היו מקדימין ברגליהם בהר המשחה וכן בקצירת העומר במשנה ג' פ"י דמנחות מגל זו מגל זו כו' דתנן שם שכל העיירות הסמוכות לשם מתכנסות לשם וכו'. וכן בחלוץ הנעל חלוץ הנעל ספי"ב דיבמות מצות חליצה בשלשה כדתנן התם בס"פ. וגם רגילים לעמוד שם רבי' לראות הענין. ואף דבשקלים מפני החשד לא נכנס בלא אחרים. ובירושלמי פסקו הרמב"ם בספ"ב מהל' שקלים. שהיו מדברים עמו משעה שיכנס עד שיצא כדי שלא יתן לתוך פיו. ונ"ל דהיינו דכתב הרמב"ם שם הלכה ה'. אחד נכנס לפנים מן הלשכה והשומרים עומדים מבחוץ. והוא א"ל אתרום וכו' ולא כתב הכ"מ שומרים אלו מנין לו. ולי נראה שהם אלו המדברים עמו. וקראם שומרים. שזה שדברו עמו הי'. שיהי' נשמר שלא יתן לתוך פיו. ומ"מ ז"ש שנכנס לבד. לא אתפרש מנא ליה]:
