שִׁבְעַת יָמִים קֹדֶם לִשְׂרֵפַת הַפָּרָה מַפְרִישִׁין כֹּהֵן הַשּׂוֹרֵף אֶת הַפָּרָה מִבֵּיתוֹ לַלִּשְׁכָּה שֶׁעַל פְּנֵי הַבִּירָה, צָפוֹנָה מִזְרָחָה, וּבֵית אֶבֶן הָיְתָה נִקְרֵאת, וּמַזִּין עָלָיו כָּל שִׁבְעַת הַיָּמִים מִכָּל חַטָּאוֹת שֶׁהָיוּ שָׁם. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, לֹא הָיוּ מַזִּין עָלָיו אֶלָּא בַשְּׁלִישִׁי וּבַשְּׁבִיעִי בִּלְבָד. רַבִּי חֲנִינָא סְגָן הַכֹּהֲנִים אוֹמֵר, עַל הַכֹּהֵן הַשּׂוֹרֵף אֶת הַפָּרָה, מַזִּין כָּל שִׁבְעַת הַיָּמִים. וְעַל שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים, לֹא הָיוּ מַזִּין עָלָיו אֶלָּא בַשְּׁלִישִׁי וּבַשְּׁבִיעִי בִּלְבָד:

שבעת ימים כו׳ מפרישין כהן השורף את הפרה. דכתיב בפרשת מילואים (ויקרא ה׳) כאשר עשה ביום הזה צוה ה׳ לעשות לכפר עליכם, ודרשו רבותינו, לעשות, זה מעשה פרה. לכפר עליכם, זה מעשה יום הכפורים. שהכהן השורף את הפרה וכהן גדול העובד ביום הכפורים טעון פרישה שבעה כמו שהיו טעונים אהרן ובניו בשבעת ימי המילואים, דכתיב (שם) ומפתח אוהל מועד לא תצאו שבעת ימים. והיו מפרישין אותו מאשתו שמא יבוא על אשתו ותמצא נדה, והבועל נדה טמא שבעת ימים ולא יוכל לשרוף הפרה:

מאמרו כהן השורף את הפרה תדע שכל כהן כשר לשריפתה אמר יתברך (במדבר י״ט:ג׳) ונתתם אותה אל אלעזר הכהן והוא היה סגן הכהנים בעת ההיא ואמרו בסיפרא זאת נעשית באלעזר ושאר כל הפרות בין בכהן גדול בין בכהן הדיוט. לשון התורה בהפרשת אהרן ובניו ז' ימים במקדש והן ז' ימי המלואים אמר (ויקרא ח׳:ל״ג) ומפתח אהל מועד לא תצאו שבעת ימים ואמר אחר זה כאשר עשה ביום הזה צוה ה' לעשות לכפר עליכם ואמרו (יומא דף ב.) צוה ה' לעשות זה מעשה פרה לכפר עליכם זה מעשה יום הכפורים ובאה אלינו הקבלה (שם) שכהן השורף את הפרה וכהן גדול העובד ביום הכפורים יפרשו שבעה ימים קודם זה ויעצרו מאשה שמא תמצא נדה והעיקר אצלנו שמי שבועל נדה יטמא ז' ימים כמו שביארנו בפרק ראשון מכלים ועוד תראה אמרם בסוף זבים בועל נדה כטמא מת. ושם המקדש כולו בירה אמר הפסוק לבנות הבירה אשר הכינותי כונה שתהיה זאת הלשכה צפונה מזרחה להיות פרה אדומה נקראת חטאת וכל חטאת טעונה צפון ר"ל שחיטתה וקבול דמה בצפון כמו שהתבאר בפרק חמישי מזבחים (נב:) והעידו שזה אשר צוה האל ית' בשחיטתה בחוץ א) היא מפני אשר תשחט בצפון וקראו זאת הלשכה בית אבן כי כל הכלים אשר היה משתמש בהן שם כל ז' הימים היו כלי אבנים וכיוצא בהן כדי שלא יקבלו טומאה כמו שביארנו בכלים וסבת זה שפרה אדומה מתעסקין בה טבולי יום כמו שיתבאר ואמרו שטבולי יום יקחהו שלא תצטרך לטהרה רבה ולזה נמנע מזה המקום הכלים אשר יקבלו טומאה: מזין עליו כל ז' מכל חטאות אשר היו שם. ירצה בו מאפר כל פרות אדומות אשר נעשו מימות משה ועד היום הזה כי השאר אשר ישאר מכל אחד מוצנע ויזה עליו כל יום מאפר פרה זולת מאפר אשר הזה עליו בכל יום אשר לפניו והכל מודים שטבילה בזמנה מצוה והמחלוקת בין תנא קמא ובין ר' יוסי ובין ר' חנינא אמנם היא בהזאה וכבר ידעת שטמא מת צריך הזאת ג' וז' תנא קמא יאמר שהזאה בזמנה מצוה כמו טבילה בזמנה ולזה מזה עליו כל יום מאלו ז' ימים כי לא נדע מתי נטמא ואולי היום הזה הוא יום ג' לטומאתו או בשביעי וכן נאמר ביום הב' ובג' אמנם ביום ב) (הרביעי) ומה שאחריו לא יתכן בו שיהיה אלא שביעי לטומאתו ור' יוסי אמר לא נקיש ההזאה לטבילה והזאה בזמנה אינה מצוה ולזה יאמר בג' ובז' לבד מזין עליו וכן יסבור ר' חנינא סגן הכהנים זולת שהוא יאמר שהכהן השורף את הפרה מזין עליו בכל יום לגודל מדרגת הפרה ולהראות לה קדושה נוספת כמו שיש לה מעלה יתירה בקודש כמו שביארנו בחגיגה (דף יח:) והוא אמרם בתת סבה לזה מעלה יתירה והלכה כר"ח סגן הכהנים ובתוספ' (פ"ב) סגן השורף את הפרה הפרשתו בטהרה ואין אחיו הכהנים נוגעים בו זה כולו לגודל מעלתה לסבה אשר ספרנו והוא שלא יזלזלו בה:

מפרישין כו' מביתו. כתב הר"ב ומפרישין אותו מאשתו כו' ותמצא נדה עמ"ש בריש יומא:

הבירה. כתב הר"ב אית דאמרי כו' פלוגתא דאמוראי והזכרתי בפ"ז דפסחים משנה ח' כי שם ובמקומות אחרים שכתבתי שם תפש כמאן דאמר כל המקדש וכ"כ הרמב"ם:

צפונה מזרחה. כתב הר"ב כיון דחטאת היא פי' רש"י בריש יומא דחטאת נקראת שנאמר למי נדה חטאת היא. ומ"ש הר"ב וחטאת טעונה צפון פירש"י חטאות הקריבות במזבח נשחטות בצפון ולא שזו טעונה צפון שהרי היא נשחטת בהר המשחה ע"כ. ואל יטעך לשון הרמב"ם בפירושו והעידו שזה אשר צוה האל ית' בשחיטתה בחוץ. הוא מפני אשר תשחט בצפון. שזה הלשון מוטעה. וכך הוא בנא"י שחיטתה בחוץ אבל נכח פני אהל מועד הזכירה להודיע שהוא ממין אותה אשר תשחט בצפון ע"כ. ומ"מ עדיין לא שמענו אלא טעמא דצפונית אבל שתהא ג"כ מזרחית. זו לא שמענו בו טעם ובגמ' (ריש) יומא וחטאת טעונה צפונה וכתיב בה אל נכח פני אהל מועד תקינו לה רבנן כו' ופירש"י וכתיב בפרה אל נוכח פני אהל מועד בהזאת דמה שהוא עומד בהר המשחה ומתכוין ורואה פתחו של היכל שהוא בכותל מזרחי. ע"כ. אבל הרמב"ם הלא ראית שמפרש אל נכח פני אהל מועד שהוא בעצמו להזכרה זו שזו החטאת היא ממין חטאת שהקריבו בפנים. וכן בחבורו ג"כ בפ"ב מה"פ לא יהיב טעמא אלא על הצפון וע"פ דרכו פי' הר"ב. ומ"ש הר"ב כי היכי דניהוי לה היכרא לדעת שהופרש שם כדי להטיל עליו עבודת פרה רקרויה חטאת וטעונה מזרח וישים לב להיות זריז במעשיה וסדר עבודתה רש"י (דיומא שם):

ובית אבן היתה נקראת. פי' הר"ב שכל מעשיה היו בכלי גללים כו' שאינן מקבלין טומאה כדתנן רפ"י דכלים וכתבו התו' דיומא (שם ד"ה שכל) דדוקא באלו ז' ימים של שרפת הפרה היו מעשיה באלו הכלים דוקא. אבל בשעת קדוש הא תנן בפ"ה בכל הכלים מקדשים ואפילו בכלי גללים כו' ואדרבה התם משמע דטפי פשיטא לו דבשאר כלים מקדשים מהכלי גללים כו' וכלי גללים כו' איצטריך ליה כדפי' שם הר"ב. ומ"ש הר"ב והיו מטמאין הכהן כו' כדתנן לקמן מ"ז. ומ"ש הר"ב כדי שלא יזלזלו בה לומר הואיל וטבול יום כשר בפרה א"צ להיות זריזין בה בשמירת טהרה לכך עשו בה מעלות הרבה לטהרה. רש"י שם:

מכל חטאות שהיו שם. פי' הר"ב *ויום ראשון מזין עליו מאפר פרה אחת ויום שני מאחרת כו'. כ"כ הרמב"ם בפירושו ויזה עליו כל יום מאפר פרה. זולת האפר אשר הזה עליו בכל יום אשר לפניו. ע"כ. כלומר שבכל יום הזה מאחרת אשר לא הזה ממנה בימים שלפני זה היום. ומה שמכריחם לפרש כך נ"ל מדתנן לקמן מ"ה לא מצאו משבע כו' ואי איתא דהא דתנן הכא ומזין כו' מכל חטאות כו' דהיינו בכל יום ויום מזין מכל החטאות שהיו שם. א"כ לא ה"ל למיתני כלל לא מנא מז' כו' דמהיכא תיתי שהיו צריכין לשבע דהא לא תנן אלא מכל חטאות שהיו שם יהיו שבע או שש או פחות אלא ודאי דהא דקתני הכא מזין כו' מכל חטאות היינו דבר יום ביומו מחטאת אחת ותנן כל ז' ימים א"כ צריכין שיהיו ז' מש"ה קתני לא מצאו מז' כו':

בג' ובז'. כתב הר"ב תרוייהו ס"ל טבילה בזמנה מצוה דכתיב (במדבר י״ט:י״ט) והזה הטהור על הטמא ביום השלישי וביום השביעי [וחטאו ביום השביעי] וכבס בגדיו ורחץ במים ועל כרחך הא דהדר כתב וחטאו ביום השביעי לאו משום הזאה כתיב דהא כתיב כבר ואי משום לאשמעי' הזאה בזמנה מצוה ליהדר נמי הזאה דשלישי כדהדר הזאה דשביעי אלא על כרחך משום ורחץ אצטריך לאשמעינן דתכף להזאה טבילה. וש"מ דטבילה בזמנה מצוה. רש"י ותוס' פ"ק דיומא ד' ח' (ד"ה מקשינן). ומ"ש הר"ב וכל יומא כו' שמא היום יום ג' לטומאתו. דאף בשלישי שמא שעה אחת קודם פרישתו נטמא. רש"י *[ומ"ש הר"ב הא קי"ל הזאה שבות ואין דוחה שבת במ"ב פ"ו דפסחים. מסקינן בפ"ק דיומא דף ח' דמפרישין ליה ברביעי בשבת כי היכי דנתרמי רביעי שלו בשבת וכתבו הרמב"ם בפ"ב מה"פ (הל' ה')]: