פָּרָה י״א · ח׳

החטאת כלי חרס שיש בו אפר או מי חטאת:

והנה לא הביא תנא רק ב' מיני ספיקות. דהיינו הספק שבתרומה טהורה. והספק שבתרומה תלוי'. והא דלא אשמעינן נמי ספק שבתרומה טמא בחטאת נמי טמא. ואת"ל דה"ט משום דהא ממילא משתמע. דהשתא היכא שבתרומה תלוי. אמרינן דבחטאת ישפך. מכ"ש היכא דבתרומה טמא. בחטאת ישפך. ליתא דעכ"פ איצטריך לאשמעינן דהיכא דבתרומה טמא. בחטאת אם עשה ע"ג טהרות ישרפו. י"ל דלאיי לא איצטריך לאשמעינן רק ב' ספיקות דטהור ותלוי בתרומה. מדסד"א מדבכל דוכתא חמירא טהרת חטאת מתרומה. להכי נימא נמי דגם בספיקות שטהור ותלוי בתרומה יהיה טמא גבי חטאת. קמ"ל דבב' ספיקות אלו תרומה וחטאת שוין בדינייהו. אבל בכל ספק שטמא בתרומה. פשיטא שטמא גם בחטאת דחמירא. ולא אצטריך לאשמעינן לה. אמנם ק"ל משנה א' כולה. דהרישא שם מיותרת לגמרי. וסיפא שם סותרת למשנתנו. דהרי רישא שם דקתני צלוחית שהניח מגולה ומצאה מכוסה. דמיא ממש להך דטהרות [פ"ה מ"ז] במי שישב בר"ה ודרס א' על בגדיו אזלינן אחר רוב העוברים שם. דאם רוב העוברים טמאים טמא אפילו לגבי תרומה. א"כ כ"ש הכא בחטאת דנפישי רוב הטמאים לגבה טפי מרוב הטמאים דנגד תרומה וכמש"ל. וא"כ מה קמ"ל הכא ברישא דפסולין פשיטא. ותו דכיון דבבא דהניחה מגולה ובא ומצאה מכוסה. אמרינן גבה בש"ס [חולין דט"ב] שמא אדם טמא נכנס לשם. משמע ודאי דבצלוחית העומדת ברה"י מיירי. ובל"ז כבר הוכחנו בס"ד לעיל [סי' א'] דמשנתנו ע"כ מיירי בצלוחית העומד ברה"י. דאל"כ הרי אינו שמור. וא"כ הרי ברה"י גם בשהספק הוא ברוב טהורים טמא. כש"ס [כתובות טו"א] בט' צפרדעים ושרץ א' ביניהן ונגע בא' מהן. ברה"י טמא אפילו בתרומה וכ"ש בחטאת. וביותר ק' לכל רבותינו ל"ל לטעמא ברישא דפסול משום דרוב אדם טמא לחטאת. הרי כיון דהספק נולד. הרי שם גם רוב טהורים טמא. ואת"ל דדוקא סוגיא דחולין דקתני בה שמא נכנס וכו'. ודאי ברה"י מיירי. והתם ברייתא היא וכמ"ש רש"י ותוס' שם דרק ברייתא נקט התם בש"ס. אבל מתני' דידן. מדנקט סתמא. משמע דלא לבד ברה"י מיירי. דברה"י ודאי אפילו ברוב טהורים היה טמא וכדאמרן. אלא אפילו בר"ה מיירי רישא דמשנתנו ומיירי בשרוב העוברים טהורים. וקמ"ל שפיר דאע"ג דבתרומה בכה"ג היה טהור. אפ"ה בחטאת נפסלו המים. מדרוב בנ"א טמאים לגבי חטאת. א"נ דבאמת לא איצטריך לי' לרישא כלל. ולא נקט לה רק משום סיפא [וכלעיל סי' א'] נמצא דלא סתרה רישא למשנה ב'. עכ"פ ק' סיפא דמשנה א' דקתני הניחה מכוסה ומצאה מגולה. דמשמע משם דבאין חולדה מצוייה שם המים טהורים. מכח ס"ס. ואמאי. והרי בכל ס"ס בתרומה נהי דאין שורפין [כנדה לג"ב]. עכ"פ תולין [כרמב"ם פי"ג מאהט"ו הי"ב]. והרי כל שבתרומה תולין בחטאת ישפך. ומדקתני סיפא סתמא. משמע דאף ברה"י מיירי. והול"ל דאף באין חולדה מצוייה שם ישפך. וצ"ל דגם סיפא דמשנה א' רק בר"ה מיירי. ולהכי באין חולדה מצוייה שם ויכולה לשתות ממנו טהור מכח ס"ס. כמו ס"ס בר"ה בתרומה. רק דיש לעיין אי בר"ה הרי אינן שמורים:

ד"ה אע"פ. אבל קשה כו' עד סופו. דבריו תמוהים דפשוט דטעם פסול דהכא הוא דהואיל דמוכשר וראוי לקבל טומאה ה"ל לחטאת כאילו הוא טמא אם לא שמרוהו על טהרת חטאת וכמש"כ בס"ד בשם הרמב"ם. ולעיל במ"ו מיירי ששמרוהו כדינו. והא דפרק דלקמן מ"ו היינו נמי אע"פ שאין ידוע לנו שום טומאה בו אלא שלא שמרוהו כדינו כמש"כ בעצמו שם בשם הרמב"ם. גם י"ל דאמרו שם טמא ר"ל מוכשר כמש"כ בעצמו בפ"א דמכשירין מ"ג בשם הרמב"ם ותדע דהכא הטעם מפני חשש טומאה דאם לא כן הרי לעולם מתכשר בהטבלו במי חטאת להזות: