אם יכולה חולדה לשתות ממנה פסולה. אבל אם אינה יכולה לשתות לא פסלינן להו מטעם שמא אדם טמא נכנס וגילה אותה, דאין דרך בני אדם לגלות אלא לכסות מפני השרצים, אבל שרצים דרכן. לגלות ואין דרכן לכסות. ודוקא מכוסה ומצאה מגולה חיישינן לחולדה. אבל מגולה ומצאה מגולה כמו שהניחה, לא חיישינן, אע״פ שחשו לספק מים מגולין, דחמירא סכנתא מאיסורא:
כבר בארנו פעמים רבות שאוכלין טמאים לא יטמאו משקין או אוכלין אחרים אלא אם יהיו כביצה (לגבורות) [תרנגולת] וכבר בארנו שכל האוכלין טמאין הן לגבי חטאת ואפי' לקדש ולאלה השרשים אם נפל דבלה של תרומה כביצה לתוך מי חטאת נטמאו המים ואפי' היתה תרומה טהורה ומי שיאכלה אחר זה חייב מיתה לפי שהוא יטמא בעת אכילה כאשר נגעה במי נדה כפי מה שהתבאר בראשון מכלים ומי שאכל כזית מתרומה והוא טמא חייב כמו שבארנו בתשיעי מסנהדרין (דף פג.) ועוד בארנו שהטהור לחטאת לא יטמא במי חטאת בעת לוקחו אותם ועוד יתבאר בסוף זבים מי שהביא ראשו ורובו במים שאובין הנה הוא טמא מדרבנן ופוסל את התרומה וידוע הוא שמי חטאת מים שאובין הן ואם הכניס ראשו ורובו לתוך מי חטאת טמא לחטאת מצד מים שאובין ומעת שנטמא לחטאת יטמאוהו מי חטאת אשר נגע בהן וישוב ראשון לטומאה ואין הלכה כר' יוסי:
[אם יש בה כביצה. גם בכאן צ"ע היאך תהיה הדבלה והיא התאנה היבשה כביצה. והיא הרבה קטנה הימנה כמו שרמזתי כבר על זה במי"א פי"ז דכלים. ומיהו י"ל דדבלה היינו כמו שפי' הערוך ערך גרוגרת וז"ל גרוגרת תאנים יבשות מפורדות. דבלה מחברת תאנים קרוין (כן) בין רטובין בין יבשין. ע"כ. וא"כ יהיו שתים ויותר. ועוד ע' בפי"ז דכלים מ"ז]:
והאוכלה חייב מיתה. מכאן הבאתי ראיה לדעת הרמב"ם בפ"ב מה' תרומה שסובר שכל אוכל אדם הנשמר שגידוליו מן הארץ חייב בתרומה מן התורה. דלא כדעת הסוברים דמדאורייתא דוקא דגן ותירוש ויצהר. ומיהו הר"ש פי' דהאי חייב מיתה לאו דוקא. אלא סימנא בעלמא. ונ"מ לתרומה דאורייתא. אי נמי בתרומת ביכורים דז' המינים דאורייתא ע"כ. והתו' פ"ק דר"ה דף י"ב (ד"ה תנא) כתבו עוד דא"נ מכות מרדות ומיתה לקוברו בין רשעים גמורים. וכתבו הר"ש בריש מס' מעשרות:
והאוכלה חייב מיתה. איכא למידק דהרי הדבלה נמי טמאה ובספ"ט דסנהדרין דייק הר"ב לכתוב טמא האוכל תרומה טהורה חייב מיתה. ומשמע הא טמאה אינו חייב מיתה. וכמ"ש שם בס"ד. ומ"ש הר"ש דמתני' דהכא לא סברה הכי.
אין בה כביצה כו' ה"ג בס"א. וכן הוא בנוסחת מהר"ם ז"ל:
