קָלָל שֶׁל חַטָּאת שֶׁנָּגַע בְּשֶׁרֶץ, טָהוֹר. נְתָנוֹ עַל גַּבָּיו, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְטַהֵר, וַחֲכָמִים מְטַמְּאִים. נָגַע בְּאֳכָלִים וּמַשְׁקִין וּבְכִתְבֵי הַקֹּדֶשׁ, טָהוֹר. נְתָנוֹ עַל גַּבֵּיהֶן, רַבִּי יוֹסֵי מְטַהֵר, וַחֲכָמִים מְטַמְּאִים:

ואדם כיוצא בהן. שאם הטהור לחטאת הסיט אדם הטהור לתרומה, נטמא לחטאת, שהטהורים לתרומה נחשבים כזבים לגבי חטאת:

קלל. הוא הכד הנקראת קלת תרגום (בראשית כ״ד:כ׳) ותער כדה ונפצת קולתה והוא יקרא הכלי אשר בה אפר הפרה קלל של חטאת ודיבורו פה בכד של חרס שאינו מטמא מגבו או כלי אבן וכיוצא בו מן הכלים אשר לא יקבלו טומאה בשום פנים כפי מה שהתבאר בכלים (פ"ב) וזה אם נגע בשרץ טהור ואמנם אמרו שאם הניח זה הכלי על גבי השרץ מטמא האפר לעיקר אבאר לך וזה שהאל ית' אמר באפר הפרה (במדבר י״ט:ט׳) והניח מחוץ למחנה במקום טהור ואמרו חכמים שאם הגיע האפר בעצמו על גבי דבר טמא אין זה במקום טהור ורבי אליעזר אומר בהיות הכלי טהור מקום טהור הוא וכבר ביארנו בפתיחת זה הסדר שאוכלין טמאים ומשקין טמאין אמנם יטמאו הכלי מדרבנן ועוד יתבאר בסוף מסכת זבים שכתבי הקודש פוסלים את התרומה כמו שני לטומאה ונתבאר סבת זה שם לפי שהיא גזירה מדרבנן ואמרו חכמים שכלי זה אשר לא יטמא אלא מדרבנן אם הגיע הכלי באפר הפרה על גביהן אין זה מקום טהור ונטמא האפר ור' יוסי לא ישמור זה בטומאה דרבנן והל' כחכמים בכל:

קלל. פי' הר"ב כלי חרס וא"נ של אבן הרמב"ם ועמ"ש במ"ג פ"ג:

רבי יוסי מטהר. כתב הר"ב כיון דמקומו טהור מאב הטומאה. וכן לשון הר"ש. וכלומר דאוכלים ומשקים שאינן אלא ולד לא מטמאים לכלים. וכ"כ הרמב"ם:

וחכמים מטמאים. כתב הר"ב וכתבי הקדש רבנן גזרו בהו כו' כדתנן בסוף זבים. ובפ"ג ממסכת ידים. ופי' הר"ב בפ"ק דשבת במשנה י"ח דבר: