כָּל הַמְחַמֵּץ וְהַמְתַבֵּל וְהַמְדַמֵּעַ בַּתְּרוּמָה וּבָעָרְלָה וּבְכִלְאֵי הַכֶּרֶם, אָסוּר. וּבֵית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אַף מְטַמֵּא. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, לְעוֹלָם אֵינוֹ מְטַמֵּא עַד שֶׁיְּהֵא בּוֹ כַּבֵּיצָה:
הטקסט מוצג עם ניקוד
עולין באחד ומאתים. דגבי תרומה כתיב מלאה, (שמות כ״ב:כ״ח) מלאתך ודמעך לא תאחר, ובכלאי הכרם כתיב מלאה (דברים כ״ב:ט׳) פן תקדש המלאה מה מלאה האמור להלן עולה, כדילפינן מאת מקדשו ממנו, אף כאן עולה. ולפי שכפל אסורו שהוא אסור בהנאה כפלו עלייתו וצריך מאתים. וערלה ילפינן לה מכלאים לפי שהיא אסורה בהנאה כמותן:
אומר כי כשילוש אדם בשאור והחמיץ הבצק אפי' יהיה אותו שאור פחות מכשיעור כיון שנתפרסמה פעולתו נחוש לו ולא נחוש לא לק' ולא למאתים וכן התבלין לפרסום פעולתם לא נחוש לשיעורם ואם היו התבלין שמתבל בהן התבשיל או השאור שהחמיץ בו העיסה של תרומה יחזור איתו התבשיל או אותו הבצק מדומע וכבר קדמנו לך דיני המדומע במסכת תרומות וזהו ענין אמרם מדומע בתרומה ואם היה השאור או התבלין של כלאי הכרם או ערלה והחמיץ בהם עיסה או תבל בהם קדרה יחזור אותו התבשיל או אותו בצק אסור בהנאה אפי' יהיו פחות משיעור וזהו ענין אמרם ובערלה ובכלאי הכרם אסור:
ואמרם בית שמאי אומרים אף מטמא. ענינו שכיון שהחמיץ בשאור טמא או שתבל בתבלין טמאין אפילו יהיה פחות מכביצה שתטמא הכל לפרסום פעולתה ובית הלל אומרים עד שיהא בשאור או בתבלין כביצה ואז תטמא וכבר זכרנו פעמים שאוכלין טמאין אין מטמאין זולתן אלא אם יש בהם בכביצה וזהו ענין אמרם טומאת אוכלין בכביצה בכל מקום ואמרו עד שיהיה בו כביצה:
המחמץ. פי' הר"ב בתפוחים. מסיים הר"ש שרסקו ונתנו לתוך העיסה. ועיין מה שכתבתי במ"ב פ' עשירי דתרומות:
כל המחמץ והמתבל והמדמע וכו'. מה שכתב הר"ב ה"ק המחמץ והמתבל בערלה ובכלאי הכרם אסור. ומדמע בתרומה. [*לכאורה] לאו למימרא דדוקא מדמע בתרומה ולא מחמץ ומתבל. ומחמץ ומתבל דוקא בערלה וכלאים. ולא מדמע. דהא במתני' פי' לכולהו בתרומה. [*וכן כתב הר"ש שם. וכן פירש"י בפ' גיד הנשה (חולין דף צט)] ובודאי דהוא הדין דכולהו בערלה וכלאים [*ומתני' דהתם פירושא דהכא] אלא בא לומר דלישנא דמדמע לא נשתמשו בו אלא בתרומה אבל הוא הדין מערב בערלה וכלאים וכן ה"ה מחמץ ומתבל בתרומה כדלקמן [*אבל כי דייקת בלשון הר"ב מפרש מדמע דהכא כלומר נעשה איסור דמוע ולא עירוב ובישול כדלקמן ומפ' כולה מתני' דהכא דאינו עולה במאה ואחד וזה דוקא בחימוץ ותיבול. וכן פירש הרמב"ם למתניתין דהכא וגם למתניתין דלקמן מפרש בענין זה כמ"ש שם בס"ד]:
[*לעולם אינו מטמא עד שיהא בו כביצה. עיין מ"ש ברפ"ב דטהרות]:
