עׇרְלָה ב׳ · י״ד

שְׂאֹר שֶׁל תְּרוּמָה וְשֶׁל כִּלְאֵי הַכֶּרֶם שֶׁנָּפְלוּ לְתוֹךְ עִסָּה, לֹא בָזֶה כְדֵי לְחַמֵּץ וְלֹא בָזֶה כְדֵי לְחַמֵּץ, וְנִצְטָרְפוּ וְחִמְּצוּ, אָסוּר לְזָרִים וּמֻתָּר לַכֹּהֲנִים. רַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר לְזָרִים וְלַכֹּהֲנִים:

הטקסט מוצג עם ניקוד

על המשנה הזו

משנה עׇרְלָה ב׳ י״ד, מתוך מסכת עׇרְלָה שבסדר זרעים. למטה מובאים פירושי ברטנורא, רמב״ם ותוספות יום טוב על המשנה, בעברית מנוקדת.

כל המפרשים

רמב״ם

רבי משה בן מימון · ספרד ומצרים, המאה ה־12

אסור לזרים. לפי שאיסור תרומה עליהם וכמו כן שאור של כלאי הכרם וכבר נגמר החמוץ מדבר האסור עליהם אבל לכהנים הוא להם כמו שאור של חולין ושל תרומה שנפלו לתוך עיסה של ישראל שאמר בהם אינו אסור עד שיהא בו כדי להחמיץ ורבי שמעון דן דין שאור של תרומה ושל כלאי הכרם כדין מה שקדם זכרו באמרו התרומה מעלה את הערלה ואף על פי שאין דומין זה לזה דמיון גמור ואין הלכה כרבי שמעון:

נחלת הכלל

תפארת ישראל - יכין · עׇרְלָה ב׳ י״ד

א׳
והערלה את הערלה אע"ג דבשם א' אמרינן דחו"נ אפילו בנודע בינתיים [וכי"ד סצ"ט ס"ו] משכח"ל. הכא בנתערב ביבש ביבש במינו דאז אינו חו"נ [כש"ך שם]. ואע"ג דלעיל [תרומות פ"ה מ"ז] אמרינן אפי' בתרומה דקילא דאסור רק לכהן ואפ"ה גם בנתבטלה כבר חו"נ כשחזר ונפל לשם. כבר תי' הש"ך שם דתרומה שאני מדנפל לשם השני קודם שהרים את הראשון וכ"כ גם הר"ש הכא. או דמיירי הכא דחד מנייהו נטע רבעי וקרי לה ערלה דמן הערלה הוא בא [וכפסחים דמ"ד ב'] וכרא"ש. ואף ע"ג דנ"ר הו"ל יש לו מתירין בפדיון ולא בטל [כמוקדשין פ"ג מ"ג]. נ"ל דבנ"ר בירושלים מיירי דאין לו פדיון מדדינו כמע"ש:
נחלת הכלל · Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913