הַתְּרוּמָה, וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר שֶׁל דְּמַאי, הַחַלָּה וְהַבִּכּוּרִים, עוֹלִים בְּאֶחָד וּמֵאָה, וּמִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה, וְצָרִיךְ לְהָרִים. הָעָרְלָה וְכִלְאֵי הַכֶּרֶם, עוֹלִים בְּאֶחָד וּמָאתַיִם, וּמִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה, וְאֵין צָרִיךְ לְהָרִים. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אֵינָן מִצְטָרְפִין. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, מִצְטָרְפִין בְּנוֹתֵן טַעַם, אֲבָל לֹא לֶאֱסֹר:

התרומה. עולין באחד ומאה. אם נפלה סאה אחת מאלו במאה סאין של חולין בטלה ומותרים לזרים. בפחות ממאה, הכל אסור לזרים. ומפקינן לה מדכתיב גבי תרומת מעשר (במדבר י״ח:כ״ט) את מקדשו ממנו מה שהורם ממנו אם חזר לתוכו מקדשו דהיינו צ״ט דממאה הפריש עשרה למעשר ומעשרה אחת לתרומת מעשר:

כבר בארנו במסכת תרומות (פ"ד מ"ז) כי תרומה עולה בא' ומאה וזכרנו כי זה סמכו חכמים למה שאמר הש"י במעשר מן המעשר שהוא א' ממאה את מקדשו ממנו (במדבר י״ח:כ״ט) ואמרו דבר שאתה מרים ממנו מקדשו אם נפל בתוכו ולפיכך כשנפל חלק בתשעים ותשע חלקים יהיה הכל מדומע ואם נפל במאה יעלה כמו שבארנו שם וכן הדין בתרומת מעשר לפי שבה בא הכתוב ואין הפרש אצלנו בכל הדינים בין תרומת מעשר של דמאי או של ודאי וכבר נתבאר זה והחלה ג"כ נקראת תרומה כמו שבארנו והבכורים ג"כ נקראים תרומה כמו שאמר ותרומת ידך אלו הבכורים וכבר בארנו זה בפרק הג' מתרומות (מ"ז) ולפי שכל אלו יאסרו במאה והיא אסורה באכילה ר"ל לזרים ומותרת בהנאה נתנו הערלה והכלאים שהן אסורין באכילה ובהנאה כמו שבארנו יאסרו במאתים ולפיכך אמר בערלה ובכלאי הכרם עולין באחד ובמאתים ואיני זוכר עתה לחכמים אסמכתא שסמכו עליו זה הדין ורוצים באמרם צריך להרים שיוציא חלק שנפל ויותר השאר כמו שבארנו בתרומות:

ואינו צריך להרים. ענינו שמותר לאכול הכל ואינו חייב להוציא את החלק הנופל ומה שחייב באותם להוציא את החלק הנופל לפי שהוא לכהן ויתחייב לתתו לבעליו וערלה וכלאי הכרם אסורים בהנאה ואינם ממון שום אדם וכשבטלו במיעוטן הותר באכילה כל התערובות ואם מצטרפין זה עם זה יש בהם שלשה מחלוקות תנא קמא אומר מצטרפין בין להיתר בין לאיסור לאיסור הוא שיהיה חלק א' מכולם נופל בפחות ממאתים חלקים יאסר הכל ולהיתר הוא שיהיה חלק א' מכולם ג"כ נופל בר' חלקים ויהיו אותם הר' חלקים על דרך הדמיון ממין הערלה בלבד ולא ממין כלאי הכרם ולולי חלק הערלה שנתערב בכלאי הכרם היינו משערים הכל בנותן טעם לפי שהוא מין בשאינו מינו ואם היה נותן חלק כלאי הכרם טעם בר' חלקים יהיה נאסר הכל מפני הטעם ואפי' היה אותו חלק פחות ממאתים כמו שנתבאר ויתבאר בזה הפרק אבל מפני הערלה שנצטרפה לכלאי הכרם והוא ממין הר' חלקים נחשוב כאילו הכל מין במינו ויעלה באחד ומאתים ור"ש אומר אין מצטרפין לא לאיסור ולא להיתר כמו שבארנו ור"א אומר מצטרפין בנותן טעם ענינו שלא יאסר בנותן טעם וזה להיתר כמו שנתננו הדמיון אבל לא לאסור בר' אפילו נפל בדרך דמיון ליטרא יין חציו ערלה וחציו כלאי הכרם בפחות מר' ליטרות יין מותר לא יאסר אותו המעורב כלל לפי שאנו לא נחשוב אותו היין האסור ליטרא אלא חצי ליטרא נחשוב אותו לפי שלא נאמר שהם מצטרפין ליאסר והלכה כתנא קמא:

ותרומת מעשר של דמאי. אבל תרומה גדולה דדמאי לא משכחת לה דלא נחשדו עמי הארץ עליה כדאיתא בריש דמאי. והא דמחמרינן בתרומת מעשר של דמאי כמו בודאי כתב הר"ש בשם הירוש' דרבי מאיר היא דמחמיר בדבריהם כדברי תורה דתנינן תמן הרואה כתם הרי זו מקולקלת וחוששים משום זוב דברי ר"מ בפ' בא סימן. והיינו נמי דאמרינן בפרק קמא דנדה ר"מ מחמיר בכתמים. ע"כ. ומשום הכי הרמב"ם בחיבורו פרק ט"ו מהלכות מאכלות אסורות השמיט של דמאי [*ועוד אאריך בזה בס"ד במ"ח פ"ד דבבא מציעא]:

עולים באחד ומאה. פי' הר"ב ומפקינן לה וכו'. כבר כתבתי בסוף פ"ק דחלה דמדרבנן. וקרא אסמכתא בעלמא:

ומצטרפין זה עם זה. מ"ש הר"ב מעורבין. משום דאי לאו הכי הא תנן במ"ג דמעלין. והתם בנפלו זה אחר זה. ומה שכתב לאסור ביבש וכו'. כתב פי' אחר בסוף פ"ד דמעילה. ועיין מ"ש שם בס"ד: