אֹהָלוֹת ח׳ · ו׳

שְׁתֵּי חָבִיּוֹת וּבָהֶן כִּשְׁנֵי חֲצָיֵי זֵיתִים, מֻקָּפוֹת צָמִיד פָּתִיל וּמֻנָּחוֹת בְּתוֹךְ הַבַּיִת, הֵן טְהוֹרוֹת, וְהַבַּיִת טָמֵא. נִפְתְּחָה אַחַת מֵהֶן, הִיא וְהַבַּיִת טְמֵאִים וַחֲבֶרְתָּהּ טְהוֹרָה. וְכֵן שְׁנֵי חֲדָרִים שֶׁהֵן פְּתוּחִין לַבָּיִת:

הטקסט מוצג עם ניקוד

על המשנה הזו

משנה אֹהָלוֹת ח׳ ו׳, מתוך מסכת אֹהָלוֹת שבסדר טהרות. למטה מובאים פירושי ברטנורא, רמב״ם ותוספות יום טוב על המשנה, בעברית מנוקדת.

כל המפרשים

ברטנורא

רבי עובדיה מברטנורא · איטליה, המאה ה־15

כוורת הקש. קופות גדולות עשויות מקש או מערבה או כפות תמרים:

נחלת הכלל

רמב״ם

רבי משה בן מימון · ספרד ומצרים, המאה ה־12

כבר קדם לך שחצי שיעור לא יטמא וכבר קדם לך כי כאשר יהיה בבית כזית מן המת בין שיהיה נחתך לחתיכות או יהיה הגוף אחד הנה הבית טמא ויטמא כל מה שבו אלא אם כן היה מוקף צמיד פתיל לפי תנאו וכבר ביארנו בשמיני מכלים כי כאשר היתה הטומא' תחת צמיד פתיל הנה היא תטמא הבית ואף על פי שהוא צמיד פתיל לטומאה ואם תהיה זכור אלו השרשים הנה דברו בשתי חביות מבואר. ואולם אומרו בשני חדרים והוא מקום ספוק לפי מה שאבאר לך וזה שאמר כמו שבאלו שתי חביות יצטרף חצי זית אשר בזה החבית לחצי זית אשר בחבית האחרת לטמא מה שהוא חוץ מהן לא לטמא הכלי אשר בו חצי זית כן הדין בחדר שבבית אם היה חצי שיעור בחדר וחצי שיעור בבית יתחבר חצי שיעור אשר בחדר לחצי שיעור אשר בבית לטמא הבית אשר הוא חוץ מהחדר לא לטמא החדר כמו שאמרנו כאן הבית טמא והחבית טהורה ולשון התוספתא בזה הענין הוא שאם היו שלשה בתים זה לפנים מזה וזה לפנים מזה כחצי זית בפנימי או באמצעי וכחצי זית בחיצון החיצון טמא והפנימי והאמצעי טהורים כחצי זית בפנימי וכחצי זית באמצעי הפנימי טהור והחיצון והאמצעי טמאים. הנה כבר התבאר כל מה שזכרנו:

נחלת הכלל

תוספות יום טוב

רבי יום טוב ליפמן הלר · המאה ה־17

שתי חביות. של חרס [*וא"נ כאותן ששנינו ברפ"י דכלים] ועיין במשנה ו פ"ח דכלים:

נחלת הכלל

תפארת ישראל - יכין · אֹהָלוֹת ח׳ ו׳

א׳
כוורת הקש עשוי מקש:
נחלת הכלל · Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913

תפארת ישראל - בועז · אֹהָלוֹת ח׳ ו׳

א׳
ולהר"ש והר"ב דולג שייך בבהמה. וקופץ באדם. ובמחכ"ר אשתמיטתיה להו הכלב והגדי שקפצו מראש הגג (פ"ק דב"ק) וכדי שלא תקפץ הנמייה (ב"ב פ"ב מ"ד) ומדלגין היינו ע"ג ארונות (ברכות י"ט ע"ב) ומצינו דילוג וקיפוץ בגוף אחד ביחד. מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות (שה"ש ב' ח'). מיהו זה ודאי דבין באדם שנעשה אהל עכ"פ לטמא (כרפ"ו) ובין בבהמה שנעשית אהל גם לחצוץ (כלעיל סימן י"ח) כל מדלג או קופץ לא נעשה אהל כלל בין לקולא ובין לחומרא. מיהו נל"פ דדוקא לחוץ או להיות אהל דבעי קבע. לפיכך אדם הדולג או קופץ אינו מביא ואינו חוצץ. הא האדם והטלית בעצמן נטמאו מיד שהאהילו כרגע:
נחלת הכלל · Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913