אֹהָלוֹת י״ח · ח׳

בדברי בית הלל נ"ל דמשום כל קודם בת קול. כל הרוצה עושה כב"ש או כב"ה [כעירובין ד"ו ב'] ולהכי כל משנה שנשנית אז. אם היה מנהג העולם כזה או כזה. נקט תנא סתמא כהך מ"ד שנהגו כוותי' וקאמר בתר הכי כדברי פלוני. ולהכי אם היה המנהג כב"ה. נקט בתר הכי כדברי ב"ה קודם לדברי ב"ש. אע"ג דבמורגל נקט ב"ש קודם ב"ה. וה"ט נמי הכא. אבל לעיל [פט"ו מ"ח] נקט בסוף. בלשון כדברי ב"ש. מדבההוא היו נוהגין כב"ש. וכ"כ [בנדה פ"י מ"ו] נקט בסוף הדין כדברי ב"ה. מדהיו נוהגין כב"ה להכי נקט כך סתמא. וכן בכל דוכתא:

כך פירשו רבותינו. ונ"ל דקמ"ל תרומה אע"ג דאיכא באכילתה עשה. אפ"ה אין סומכין על הבדיקה בין להבא בין לעבר. וקמ"ל נזיר אף שכשלא תסמך על הבדיקה להבא או כשתטמא בשכבר הלך אתה משהה קרבנותיו עי"ז אפ"ה אין סומכין על הבדיקה. אבל בשאר עוסקי בטהרות לכ"ע אין סומכין על הבדיקה. וא"ת עכ"פ הרי קמן דב"ש לקולא והרי לא נמנה בעדיות (רפ"ה). ואי"ל דב"ה ה"ק א"צ לבדוק. וא"כ יהיה ב"ה לקולא. ליתא. דא"כ לא יהיה דוגמת אין בודקין לתרומה שהוא ודאי לחומרא. דהרי בדיקתו לתרומה לא בשכבר אכל. דא"כ מה נ"מ. אלא בשרוצה לאכול. ובכה"ג ודאי אין בודקין אין ר"ל א"צ לבדוק דאלמה לא ואיך יקל בתרומה כל כך. הרי אפילו בתרומה טמאה צריך לשמרה שלא תתטמא יותר. מדכתיב משמרת תרומותי (בכורות לד ע"א). אלא ודאי ר"ל דלא מהני גבה בדיקה והו"ל לחומרא. י"ל כד אתשיל בי מדרשא לענין שיהיה חייב להביא קרבנותיו אתשיל. והו"ל ב"ה לקולא. וכן מתרץ הש"ס (חולין נב ע"ב. ועי' לעיל פי"ג סי' ל'). ומה שהקשה רתוי"ט הכא להר"ב רפ"ג דיבמות. שכ' דכל היכא דאשכחן דב"ה מחמרי טפי מב"ש מהפכינן דברי ב"ה לב"ש. וכך כתב גם הגאון רב"א הכא. דבאמת לב"ה רשאי לבדוק. והקשה רתוי"ט על זה דמה הועלנו הכא בזה. דהרי אי נימא דלב"ה בודקין. יהיו ב"ה נגד משנה ערוכה (פ"ז דנזיר מ"ג) דתנינן דאין נזיר מגלח על ביה"פ. אף כשיבדק וימצא שם עצם. יפה תברה לגזיזא דקושיא זו ע"ר אאמ"ו הגאון זצוק"ל. דהתם היינו רק שאינו סותר ואינו מביא קרבן טומאה. אבל עכ"פ פשוט שכשימצא עצם כשיבדוק. יצטרך להטהר בהזאה ג' וז' וטבילה קודם שיביא לקרבנותיו. ונקיטנא בשפולי גלימא דמלכא ה"נ ע"ר זצוק"ל ואוסיף בה דברים. דאילה"ק א"כ למה נקט נזיר. הרי כל העוסק בטהרות כשהלך שם נמי צריך הזאה וטבילה. י"ל קמ"ל דדוקא נזיר ס"ל לב"ה גבי' דסומכין אבדיקה. משום דאע"ג דגם כשלא יבדוק אינו סותר. וכדאמרן. עכ"פ כשתטמאו ישהה קרבנותיו. אבל בשאר עוסקי בטהרות. לא סמכינן אבדיקה. מדאין כאן חשש כשתטמאו מספק. ול"מ היה נ"ל לתרץ קו' רתוי"ט דמשכחת לה קולא לב"ה דבודקין היינו שכשימצא עצם רשאי להשהות קרבנותיו: