שָׂדֶה שֶׁאָבַד קֶבֶר בְּתוֹכָהּ, נִזְרַעַת כָּל זֶרַע, וְאֵינָהּ נִטַּעַת כָּל נֶטַע. וְאֵין מְקַיְּמִין בָּהּ אִילָנוֹת, חוּץ מֵאִילַן סְרָק שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה פֵרוֹת. וּמְטַמֵּא בְמַגָּע וּבְמַשָּׂא וּבְאֹהֶל:

ושונין. בשביעי:

זהו בית הפרס השני בעבור שלא יודע מקום הקבר לא יטעו בו אילן מאכל לפי שאוכל על זה הקבר הנה זה האילן ימשך תחת הארץ ויתחבר במת אבל מותר לזרעה לפי שלא ימשכו שרשי הזרעים תחת הקבר וזה בית הפרס מטמא באהל לפי שאולי בזה הקבר האהיל כאשר לא נדע מקומו איה אבל ידענו באמת שבזה השדה קבר כבר היתה בו טומאה קבועה: ואמרו חוץ מאילן סרק שאינו עושה פירות ולא נבין מזה שיש אילן סרק עושה פירות לפי שהוא ביאר ואמר שהסבה בהתר נטיעת אילן סרק לפי שאינו עושה פירות ואין בו דבר שנחוש לו שמא יטמא:

שדה שאבד כו'. כתב הר"ש מסתברא דשדה שאבד ברשות היחיד דאורייתא בבקעה בימות הגשמים [כדתנן במ"ז פ"ו דטהרות] והא דאמרינן בכל דוכתא. דבית הפרס דרבנן היינו בנחרש. ואבד נמי ברה"ר דרבנן. והחמירו בו יותר מבקעה בימות החמה [דתנן התם]. דהתם הטומאה ידועה במקומה. וליכא ספיקא אלא לזה שנכנס. אבל אבד הספיקא לכל אדם. ע"כ:

נזרעת כל זרע. כתב הר"ב ה"ג ברוב הספרים אבל בתוספתא קתני אינה נזרעת כל זרע וכן היא בעיני. דהיכי שרי לחרוש ולזרוע. הא קא מיטמא בהיסט. דבית הפרס מטמא במשא. הר"ש. ומהר"ם כתב נ"ל דלא קשה. דהא אמרינן לעיל [מ"ג] שדה שאבד בה קבר אינה עושה בית הפרס. הלכך ליכא למיחש ובזרעים לא חייש כמו באילנות. שהעולם תאבים לאכול הפירות. ור' יהודה דאסר בתוספתא בזרעים. דאפילו בזרעים גזר. א"נ גזר זרעים אטו אילנות. ע"כ. וגם הרמב"ם [פ"ח מהט"מ הלכה ג'] גורס כגירסת הספר. ומפרש לפי שאין שרשי זרעים מגיעין עד לקבר. אבל אין נוטעין בתוכה. לפי שהשרשים מגיעין עד למת:

ומטמא. מהר"ם גורס ומטמאה [*וכן הוא גירסת הר"ב. והרמב"ם העתיק בפירושו כגירסת הספר. וכן בחבורו [ריש] פ"ח מהט"מ כתב עפרה מטמא כו']:

ומטמא במגע ובמשא. כבית הפרס שמא נדוש הקבר בה ויהיו עצמות כשעורה בתוך עפרה. הרמב"ם רפ"ח מהט"מ. וניחא השתא דמיקרי בית הפרס. לפי ששייך בו ג"כ פרושת העצמות. וא"נ פריסתם ושבירתם. והתוספות נדחקו בכך בסוף פ"ז דנדה [דף מ ד"ה בית הפרס]:

ובאהל. לפי שאולי [על] זה הקבר האהיל. כאשר לא נודע מקומו איה. אבל ידענו באמת שבזה השדה קבר וכבר היתה בו טומאה קבועה. הרמב"ם: