הַחוֹרֵשׁ מְלָטַמְיָא, מִצְּבִירַת הָעֲצָמוֹת, מִשָּׂדֶה שֶׁאָבַד הַקֶּבֶר בְּתוֹכָהּ, אוֹ שֶׁנִּמְצָא בָהּ קֶבֶר, הַחוֹרֵשׁ אֶת שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ, וְכֵן נָכְרִי שֶׁחָרַשׁ, אֵינוֹ עוֹשֶׂה אוֹתָהּ בֵּית פְּרָס, שֶׁאֵין בֵּית פְּרָס לַכּוּתִיִּים:

בית ארבעת סאין. מאה אמה אורך על מאה אמה רוחב הוא מקום זריעת ארבע סאין. שהרי חצר המשכן שהיה מאה על חמשים הוא בית סאתים, כדאמרינן בעירובין [כ״ג], נמצא מאה על מאה בית ארבע סאין:

טימיא שם עצמות המת ומאמר החכמים [רש"י בברכות נט. הביא זה בשם ב"ר (פע"ח) וכן כתב רש"י פרשת במדבר ה' ב' בשם ב"ר] (גיטין דף נ.) אנדרינוס שחיק טמיא ענינו שחיק עצמו' ומלטמיא מורכב מלא טמיא והכונה חפירה מלאה עצמות. שדה שאבד קבר בתוכה ולא התאמת מקומו או שדה שנמצא בו קבר הנה כבר אפשר שהי' שם קבר אחר ונחרש או לא היה או מי שחרש ארץ שאינה שלו או עובד כוכבי' שחרש הנה אלו כלן אין בהן דין משום בית הפרס לפי שבית הפרס הוא דרבנן ולא גזרו על אלו ואמנם היה שרש הגזרה על שדה שנחרש בה קבר ידוע ובתנאי' הקודמים: ואמרו שאין בית הפרס לעובדי כוכבים טעם לאמרו עובד כוכבים שחרש צ"ל אינו עושה. או שעשה בית הפרס לפי שכאשר יהיה כותי אינו עושה בית הפרס כל שכן עובד כוכבים לפי שלא גזרו עליהן:

[*מלטימיא. פי' הר"ב תפירה מלאה מתים כו' טמיא בלשון ארמי עצמות כו'. וז"ל הרמב"ם מלטמיא מורכב. מלא עצמות. ולפי' אני אומר של' הר"ב ג"כ מורכב מפי' הרמב"ם ומפי' הר"ש. שתחלת דבריו שכתב חפירה מלאה מתים. הוא מפי' הר"ש. וכתב מתים טמונין הרבה יחד כמו שקצת [אומות] עושים חפירה וממלאים אותה מתים זה על גב זה. ע"כ. ולדבריו טמיא לשון טמונה. ואע"פ שהנו"ן חסרה אין זה חסרון בשמו' ובפרט במורכבים. וגם יכולני לומר דטמיא לדבריו ענין טומאה. שהמתים טמאים. ולא הוצרך הר"ש להעלותו על לשונו. כי באמרו מתים נודע שהם טמאים. ואיך שיהיה עכ"פ לא נתכוין הר"ש על עצמות ושיהי' טמיא בלשון עצם. וא"כ ז"ש הר"ב כך. הוא מפי' הרמב"ם. ואם לפירושו של הרמב"ם לבד היתה כוונתו. ה"ל לכתוב בתחלה ג"כ עצמות במקום מתים. אלא שהרכיב שני הפירושים מבלי שום לב שאין פירושם שוה בפי' המלה. ומ"ש [הר"ב] דטמיא בלשון ארמי עצמות. כך כתב הרמב"ם ומאמר החכמים. אנדרינוס שחיק טמיא ענינו שחוק עצמות ע"כ]:

[*מצבירות עצמות. פי' הר"ב ממקום שהעצמות צבורות שם כלומר ואינם בחפירה אלא צבורים ע"ג הקרקע וז"ש הר"ב אח"כ ועל צבירת עצמות גלויים. וז"ל הרמב"ם בפ"י מהט"מ [הלכה ד'] או שהיו עצמות אדם צבורות ע"ג קרקע ע"כ ומה שהעתיק ומצבורת. וכן לקמן ומשדה. כן העתיק ג"כ הר"ש ז"ל]:

וכן עובד כוכבים שחרש. קבר בשדהו. הרמב"ם פ"י מה' טמא מת [הלכה ו']: