אֹהָלוֹת ט״ו · ב׳

וכופת עבה נסר עב טפח:

וא"ת הרי מדקתני סיפא כלי שתחת השניה טהורים ש"מ דמיירי דאין בהקרנות במקום נגיעתן זב"ז רוחב טפח. דאל"כ אף שכולן אינן גוף א'. מתפשטת הטומאה תחת כולן (וכעדר לעיל פ"ח סימן י"ח וכ"כ ספ"י). וא"כ קשה למה הנוגע בהשניה טמא טו"ז. ואמאי ולהוי הטבלא שמאהלת על המת. ככלים הנוגעין במת וטבלא שניה ככלים שנוגעין בכלי הראשונה. והרי בכה"ג החוזר ונוגע בכלי הב' טמא רק טו"ע (כפ"א מ"ב). ואי"ל דהכא שאני. דהרי ע"כ לא איירי הכא בשנגע לאחר שהוציאו הטומאה מתחת האהל הראשון. דא"כ אז אפי' נגע בהאהל הראשון עצמו בצד החיצון שבו טמא רק טו"ע (כפ"ז מ"ב). אע"כ דמיירי בשנגע בהג'. והג' בב' בעוד הא' מאהלת על המת. ולפיכך הו"ל כטומאה בחיבורין. ליתא דעכ"פ הנוגע בב' הו"ל דיקרב בדיקרב לדיקרב. ור"ל נוגע שלישי. ובכה"ג אף לתוס' (שבת י"ז א') דאפילו עד אלף כולן טמאין. היינו רק טומאת ערב. אבל טו"ז לא נטמא רק עד הנוגע ב' (ועמ"ש בס"ד פ"א סימן כ'). וי"ל דהא דהנוגע מג' ואילך טמא רק טו"ע זהו רק בנטמא הראשון במגע המת. אבל הכא דטומאה הראשון הוא מדהאהיל על המת. הרי אין האהל מתחשב. וכל הנוגע בהאהל המטולטל אפילו בחיצוניותו בשעה שהמת בתוכו הו"ל כנוגע במת עצמו (כהר"ב פ"א מ"ג) ולהכי הנוגע בטבלא הב' טטו"ז. ומה"ט נקט הכא טבליות של עץ ולא בטבליות של שיש. וכמשנה דלעיל. משום דהכא בטבליות שמק"ט מיירי. דאע"ג דטבליות הו"ל פשוטי כ"ע. הכא בטבליות של שולחן מיירי דמק"ט מדעשוי לתשמיש אדם וכלים (ככלים רפכ"ב). ואע"ג דהכא נתפרד הטבלא מהבסיס שלו. ובכה"ג אמק"ט רק בחישב עליו (כפכ"ב דכלים מ"ב). י"ל דהכא מיירי בחישב להשתמש עליהן כך. א"נ מיירי הכא דהבסיס של השולחן קיים. ובכה"ג אף שנפרדו מהדדי מק"ט (וככלים ספי"ח). ומשום שהטבלאות מק"ט להכי גם הנוגע בהב' טטו"ז בעודן בחיבורין. הא אם היו טבלאות של שיש שאמק"ט נהי דמחשבו אהל לטמא תחתם (כרפ"ו) עכ"פ אין בהן דין חיבורין מדאמק"ט (ועי' בבועז פ"א סימן א'). ולהכי היה גם הנוגע בטבלא א' בשעה שהמת תחתיה טהור. מיהו אף להרמב"ם והר"ב שהבאנו (פ"א סי' ו') דכל כלי שנטמא במת הו"ל כחלל. רק הטבלא הב' טטו"ז אף שנגעה בטבלא א' אחר שהוסר הטומאה משם. אבל הנוגע בטבלא ב' רק בנגע בה בעוד הטומאה תחת א' טמא טו"ז (כפ"א מ"ב). וכ"ש להראב"ד ורש"י ור"ת דס"ל דרק בכלי מתכות אמרינן חרב כחלל. א"כ הכא דהטבלאות הם של עץ. אפילו נחשב הטבלא הב' כאילו נטמאה במת עצמו עכ"פ הרי לא נעשת רק אב. ואיך יהיה הנוגע בה טטו"ז. אלא מדמיירי שנגע בטבלא הב' קודם שהוסר הטומאה מתחת טבלא א'. הו"ל טומאה בחיבורין שהנוגע טטו"ז מדאין האהל מתחשב. אמנם הרא"ש וגם רב"א תרצו דאף על גב דע"כ מיירי שאין ברוחב הקרנות טפח במקום נגיעתן. ולהכי אין דין טבלא ב' כדין אהל שעל המת היינו רק לענין שלא תטמא טבלא ב' כלים שתחתיה. וכדסיפא. אבל לענין טומאת עצמה. דינה כמאהלת על המת. משום שנוגעת כ"ש בהראשונה. דהרי תנן לקמן (רפט"ז) דלטמא א"ע ברחבה כ"ש סגי ובאה הטומאה לשם. והו"ל הטבלא הב' כאילו האהילה היא עצמה על המת. מדבאה הטומאה לשם דרך ב' הקרנות שנוגעות זב"ז. ולהכי הנוגע בה טטו"ז. ואני עני וכואב. לא זכיתי להבין דברי רבותינו אלו. דהא דאמרינן לקמן (רפט"ז) דלטמא א"ע ברחבה כ"ש סגי. היינו במאהלת על הטומאה. אף שרחבה כ"ש נטמאה. אבל מנ"ל דנימא כה"ג בנגעה כ"ש בהאהל שיהיה דינה כטומאת אהל. ותו דאי נימא דאע"ג שאין במקום נגיעת הטבלאות רוחב טפח. אפ"ה לענין טומאת עצמה של הטבלא הב'. דיינינן לשניהן כאהל א' מחובר. א"כ אף דנימא דמה שהוא תחת מקום נגיעתן בקרנות לא נטמא מדאין אהל טפח ע"ג. עכ"פ כיון דטבלא הב' בעצמה רחבה טע"ט. כל מה שיש תחתיה במקום שרחבה טפח. הו"ל לטמויי עכ"פ. וכדאמרינן לעיל (פי"ד סימן כ') בטומאה בבית. וזיז סובב כל הבית. ויש מהזיז למעלה מהפתח המשך ג' אצבעות. אז כל מה שיש תחת הזיז אחורי הבית במקום שבולט הזיז טע"ט טמא. וה"נ נחשוב הטבלא א' שהטומאה תחתיה כתוכו של בית דהתם. והטבלא הב' שנגעה בטבלא א'. כהזיז שרחבו טפח שאחורי הבית. ומקום נגיעת הקרנות זב"ז כמקצת הזיז שהוא פחות מטפח על טפח שע"ג פתח דהתם. ומ"ש שם שהתפשטה הטומאה מתוך הבית לתחתית הזיז שאחורי הבית דרך הזיז שפחות מטפח. ומ"ש הכא שלא תתפשט הטומאה מתחתית טבלא א' לתחתית טבלא הב' דרך מקום נגיעתן בקרנות. אע"כ דהתם שאני. דכל הג' מקומות. דהיינו תוך הבית. ותחתית הזיז שאין ברחבו טפח. ותחתית הזיז שאחורי הבית. הכל מחובר תחת אהל א'. להכי מתפשטת הטומאה שפיר תחת כולו. דכל דבר שהוא טע"ט במקום שמאהיל על הטומאה. אף שהדבר ההוא אינו טע"ט במקום שמאהיל על הטהרה. נטמאת הטהרה. כיון דהכל גוף אהל א'. וראייתי מלעיל (פי"ב מ"ו) בקורה ועיין שם. משא"כ הכא שרק נוגעין האהלים זב"ז. להכי מדאינן גוף א'. לא דיינינן כאהל א'. רק בשנוגעין זב"ז ברוחב טפח. רק דיינינן לטבלא ב' כנוגעת בהראשונה. וא"כ לא מטומאת אהל נטמא הטבלא הב' רק מטומאת מגע (ועי' פי"א סימן ז' ודו"ק). ולא דמי הכא לעדר. דאע"ג שהן גופין נפרדין נחשבין כאהל א'. התם שאני דנוגעין זב"ז ברוחב טפח. אולם מה שהקשה רתוי"ט היאך מטמאין הטבלא של עץ משום אהל. הרי כל היוצא מן העץ אינו מטמא טומאת אהלין אלא פשתן (כשבת פ"ב מ"ג). במחכ"ר זהו רק באהל מחובר בקרקע (ועי' מ"ש בס"ד לעיל פ"ז בפתח האהל סימן ב'):

בהרע"ב התנן התם אין האהל מתחשב הלכך כו'. הנה לשיטתו לעיל פי"א מ"ח דחרב ה"ה כחלל לטמא אף באהל. יקשה בכאן מדוע כלים שתחת השניה טהורים ליטמאו באהל וכמו שהקשה עליו התוי"ט לקמן ברפט"ז בד"ה וטמאוהו. ונ"ל דטעם דאין האהל מתחשב הוא משום חבורין דהוא מדרבנן לדעת הרמב"ם בפ"ה מהל' ט"מ ה"ב. לא החמירו בו כ"כ שיטמא אף באהל. וענ"ל דאף לשיטת החולקים דס"ל דהוה דאורייתא. ה"מ בחבורי אדם אבל בחבורי כלים מודו דלא הוי אלא מדרבנן וכדאשכחן בשאר אה"ט חילוק בין אדם לכלים בפ"ה דזבים מ"י. ולולא דמסתפינא הייתי אומר שבגמ' דנזיר (מב ב') (אשר נדחקו התוס' והמפרש דלכאורה סותרת לסוגיא דע"ז) ט"ס וכצ"ל כאן בחבורי אדם באדם כאן בחבורי אדם בכלים. שוב ראיתי שכבר קדמני בחלוק זה המל"מ שם ה"ג. ומן האמור תראה שהתוי"ט במחילת כבוד תורתו ל"ד במש"כ ומשום חבורין נמי ליכא כו'. דאדרבה דוקא משום חבורין הוא דאתינן עלה לתירוץ הרע"ב משום הא דאין האהל מתחשב. וגם בלא"ה דבריו תמוהין במש"כ דהאי דיקרב בדיקרב לדיקרב. הא כיון דחרב ה"ה כחלל אף לאחר שפירש א"כ טבלא ראשונה ה"ה כמת והשניה הוה דיקרב והנוגע בה הוה דיקרב בדיקרב:

ד"ה עד שיהא. והשתא קאמר כו' דמה שבתוך הרבוע אינו מצטרף. לפי לשון המשנה משמע דאשמעינן שאין השטח שכנגד חלל הדפנות מביא את הטומאה עד שיהא בו טפח לבד הבליטות: