אֹהָלוֹת י״ב · ו׳

כלים שתחתיו טהורים דמדיש תחת הנסר אויר טפח. הו"ל אהל. והנסר שאינו כלי חוצץ. מיהו כל מה שתחת הנסר. אפי' מה שתוך התנור נטמא דאף דהתנור אמק"ט אפ"ה מה שבתוכו הו"ל כמוגבל בטיט בתוך אהל המת. דהרי הנסר מאהיל על כל שתחתיו ואין הטיט שבאמצע חוצץ. [וק"ל מבית שחצצו בנסרים דבטומאה בבית כלים שבחצץ טהורים [כפט"ו מ"ד] וה"נ נהוי האי כותל טיט שבאמצע כנסרים דהתם ויחצוץ. ודוחק לומר דהכא דמוקף מכותלי טיט מכל הצדדים דמי טפי לאוכל שגבלו בטיט. ליתא. דוכי ס"ד התם בשעשה ד' מחיצות לחצץ סביב באמצע חלול הבית שלא יצילו על שבתוכן. וא"כ מ"ש כותלי טיט מכותלי עץ. וגם בכמה גובה המחיצה לא מחלקינן הכא והתם. וכ"כ אין לחלק ולומר דהתם שאני שכבר היה המעזיבה בנוי. ואח"כ עשה הכותל תחתיו שפיר חוצץ. משא"כ הכא שמתחלה עשה כותל התנור. ואח"כ הניח הנסר על ב' החללים. דהיינו חלול שבתוך התנור וחלול שבצדו. בכה"ג אינו חוצץ ג"כ ליתא. דאדרבה הכי אורחא לעשות תחלה מחיצות ואח"כ המכסה שע"ג. כדאמרינן בכה"ג [ביצה ל"ב סע"ב] דמה"ט מדורתא ביו"ט מלמעלה למטה שרי ממטה למעלה אסור. אלא נ"ל דהתם שאני שהעמיד הנסרים לשם מחיצה להכי חצצו שפיר. משא"כ הכא כותל התנור לא לשם מחיצה עבידא רק להדביק בם הפת עשאן ולא שמן מחיצה. [אב"י ול"מ נ"ל דשאני חצץ דהבית הוא אהל בפ"ע בלי חצץ משא"כ כאן דאהל שסביב התנור נעשה ע"י דופני התנור בעצמם]. כך נ"ל לתרץ דברי מור"ם שהביא רתוי"ט הכא]:

וא"ת הרי חור זה פחות מטפח. והרי תנן לעיל (פ"י מ"ב) דבכה"ג אין התפשטות הטומאה יוצאת ואיך יהיה הסנדל והעריסה והתינוק טמאים. ואי"ל דהכא מיירי שהטומאה מונחת נגד החור שבמעזיבה ממש. דבכה"ג אף שאין בהנקב שבמעזיבה פ"ט טומאה יוצאה בו (כלעיל פ"י מ"ה) ליתא. דא"כ היכי קאמר תנא דמונין בה וכו'. הרי הסנדל והעריסה והתינוק וכל מה שלמעלה ממנו כל שכנגד החור. כל א' וא' הוא אב הטומאה. ואפילו לא נגע מה שתחתיו. י"ל דלעולם דמיירי שהמת אינו מונח מכוון תחת החור. ואפ"ה הסנדל הו"ל אבי אבות. מדמגיע עד תוך חצי התחתון של המעזיבה. דהו"ל כמונח תוך חדר התחתון. דבכה"ג אפי' קדם הסנדל להטומאה (עי' פ"י מ"ב) אפ"ה הסנדל טמא דכמונח בבית דמי (כפ"ו מ"ד). ולכאורה היה עוד נ"ל דלהכי נקטה מתני' סנדל. ולא נקט כפשוטה רגלי מטה שפחתו לתוך הבית. אלא דה"ט מדבעי למתני סיפא דמונין בה וכו'. ואי באין כאן סנדל. רק עריסה ותינוק. מה מונין שייך כאן. הרי המטה אבי אבות והתינוק אב. ומה חילוק יש בין רישא דחשבינן להתינוק כמונח באהל המת. ובין סיפא דחשבינן להתינוק כנוגע בדבר הנטמא בנית. הרי בין כך וכך התינוק נעשה אב. להכי נקט שמפסיק סנדל. דבכה"ג נעשה התינוק בסיפא רק ראשון. ותו היה נ"ל דמה"ט כתבו ג"כ הר"ש והר"ב דמיירי הכא בסנדל של מתכות. דאילו בסנדל של עץ. הרי הו"ל כב"ה העשוי למלאות ואמק"ט רק בקבוע ברגל המטה מק"ט אגב המטה (ככלים פי"ח מ"ג סי' לה. ועי' פרה פי"ב מ"ח וברתוי"ט שם) וא"כ לא הוה שייך למתני בסיפא דמונין וכו'. דמה מונין יש כאן. הרי לא נתמעט טומאת התינוק בסיפא טפי מברישא. דבשניהן התינוק הו"ל אב. אלא דלהכי נקטו שהיה הסנדל של מתכת. שא"צ שיהיה קבוע במטה ונעשה הסנדל אבי אבות. והמטה אב. והתינוק שנגע בהמטה נעשה ראשון. נמצא שיש כאן חילוק בטומאות של כל הנך בסיפא טפי מברישא. דברישא דחשבינן לכל הג' כמונחין באהל המת. הסנדל והמטה שניהן נעשין אבי אבות. והתינוק נעשה אב. משא"כ בסיפא רק מונין בה כנוגעין זב"ז. דרק ממגען זב"ז נטמאו. להכי הסנדל אבי אבות. והמטה אב. והתינוק ראשון. ולפ"ז היה נ"ל לכאורה מכאן ראיה להרמב"ם ור"ב דס"ל דכל כלי אפילו אינו ממתכות. אפ"ה כשנטמא ממת נעשה אבי אבות. דאילו להראב"ד ור"ת דס"ל דרק כלי מתכות שנטמא במת נעשה אבי אבות. ולא שאר כלי (כפ"א סימן ו') ק'. דלפ"ז שפיר הוה מצי למנקט שרגלי המטה בעצמן פחתו המעזיבה לחדר התחתון שהמת בתוכו. ונעשה המטה אב. והתינוק ששכב בו ראשון. ושפיר יש חילוק בין סיפא לרישא. דברישא שיש בחור טע"ט. הו"ל התינוק כאילו מונח באהל המת ונעשה אב. ובסיפא דאין בהחור טע"ט. לא נטמא התינוק רק מדנגע בהמטה ונעשה רק ראשון. אולם כל זה בורכא. דהרי בל"ז גם להרמב"ם ק' דאע"ג דס"ל דגם כלי עץ שנטמא במת נעשה אבי אבות. אפ"ה ק' דהוה מצי למנקט שרגל המטה בעצמה פיחת המעזיבה. ונעשה המטה אבי אבות. והתינוק אב. והדבר הנוגע בו רק ראשון. משא"כ ברישא ודו"ק. אע"כ מה דנקט תנא סנדל. וגם מה שפי' הר"ש והר"ב שהוא של מתכות. כולה רק אורחא דמלתא נקט. שכן דרכן רק לתחוב הסנדלין תוך החור ולא לתחוב ולקבוע רגל המטה בעצמן שם. וכן דרכן היה כ"כ לעשותן ממתכות כעין שפופרת ממתכות שעושין לציר להדלת שתסובב בו (ככלים פי"ד סי' כ'). ועכ"פ שמעינן מהכא דכלי מתכות שנטמא במת אינו מטמא באהל. מדלא קאמר דמיירי דאין הסנדל בולט לתוך העליה:

תוי"ט ד"ה מביאה. אעפ"י כו'. ונראה שזהו מדבריהם. עי' לקמן פי"ד מ"א ב' ג' (ואולי י"ל שהוא מדאורייתא מידי דהוה אשפוע אוהלים דפ"ז מ"ב) ועי' ש"ך יו"ד סי' שע"א סקי"ד בסופו. ואפשר לטומאת כהנים לא גזרו בזה. ובדברי רמב"ם הללו יובנו דבריו ג"כ לקמן ספט"ו הביאו התוי"ט שם. דהא אפי' באדם בינוני קנה הזרוע למטה סמוך לחיבורו לכף אין בו טפח וכמו שתמה שם הרא"ש. אבל הרא"ש שם נראה להדיא שחולק עד"ז ע"ש: