אֹהָלוֹת י״א · ז׳

כֶּלֶב שֶׁאָכַל בְּשַׂר הַמֵּת וּמֵת הַכֶּלֶב וּמֻטָּל עַל הָאַסְקֻפָּה, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אִם יֵשׁ בְּצַוָּארוֹ פּוֹתֵחַ טֶפַח, מֵבִיא אֶת הַטֻּמְאָה. וְאִם לָאו, אֵינוֹ מֵבִיא אֶת הַטֻּמְאָה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, רוֹאִין אֶת הַטֻּמְאָה, מִכְּנֶגֶד הַמַּשְׁקוֹף וְלִפְנִים, הַבַּיִת טָמֵא. מִכְּנֶגֶד הַמַּשְׁקוֹף וְלַחוּץ, הַבַּיִת טָהוֹר. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, פִּיו לִפְנִים, הַבַּיִת טָהוֹר. פִּיו לַחוּץ, הַבַּיִת טָמֵא, שֶׁהַטֻּמְאָה יוֹצֵאת דֶּרֶךְ שׁוּלָיו. רַבִּי יְהוּדָה בֶן בְּתֵירָא אוֹמֵר, בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ, הַבַּיִת טָמֵא. כַּמָּה תִשְׁהֶה בְמֵעָיו. שְׁלשָׁה יָמִים מֵעֵת לְעֵת. בְּעוֹפוֹת וּבְדָגִים, כְּדֵי שֶׁתִּפֹּל לָאוּר וְתִשָּׂרֵף, דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן. רַבִּי יְהוּדָה בֶן בְּתֵירָא אוֹמֵר, בְּעוֹפוֹת וּבְדָגִים, מֵעֵת לְעֵת:

הטקסט מוצג עם ניקוד

על המשנה הזו

משנה אֹהָלוֹת י״א ז׳, מתוך מסכת אֹהָלוֹת שבסדר טהרות. למטה מובאים פירושי ברטנורא, רמב״ם ותוספות יום טוב על המשנה, בעברית מנוקדת.

כל המפרשים

רמב״ם

רבי משה בן מימון · ספרד ומצרים, המאה ה־12

לשון הברייתא כלב שאכל בשר המת ונכנס לבית הבית טהור ואמר יטמא כמו כן מה שהגיע בגופו בעבור שמת הכלב והיה זה הדבר במעיו: ואמרו מוטל על האסקופה הוא גם כן שיהיה קצתו בבית ורבי יוסי מדקדק מקום הטומאה ר"ל איצטומכת הבעלי חיים אם היה מקום האצטומכא תוך הבית הנה הבית טמא להגעת הטומאה. וזה אשר תראה הטומא' כבר הגיע אצלם מאיחור עיכול הטומאה באצטומכת הכלב אולי זה בבשר המת לבד וזה לא יתאמת והלכה כרבי יוסי והלכה כרבי יהודה בן בתירא באמרו בעופות ובדגים מעת לעת:

נחלת הכלל

תוספות יום טוב

רבי יום טוב ליפמן הלר · המאה ה־17

ומת הכלב. כתב הר"ב דאילו חי כו' דטומאה בלועה בב"ח אינה מטמאה. כדתנן בסוף מקואות וע"ש:

[*ר"מ אומר אם יש בצוארו פותח טפח כו'. פי' הר"ב דצד העליון שבו מאהיל כו'. ואע"ג דאין לה אהל שחללו טפח [דלא דמי לאדם דמתני' ג. דהתם הבני מעים אינם גוף אחד עם הבנין] סבר ר"מ דממשיך. הואיל ויש בו טפח. עכ"ל רש"י [דחולין דף קכו]. והתוס' כתבו ר"מ לטעמיה דאית ליה חוקקים להשלים. בפ"ק דשבת [דף ז] גבי זרק ונח בחור כל שהוא]:

רבי יוסי אומר רואין את הטומאה. פירש הר"ב בודקים בגופו של כלב כו' דטומאה טמונה בוקעת ועולה כו'. וכן פי' הרמב"ם ומכאן ראיה למה שכתבתי בספ"ד. דהרמב"ם ל"ג בגמ' דחולין דף קכו דתני עלה רבי יוסי מטהר. ודר' יוסי פליג בתרתי. ס"ל יכול הוא להוציאה לחצאין וטומאה טמונה אינה בוקעת. ורמינן אמתני' דהכא דמשמע דס"ל טומאה טמונה בוקעת. ומשני רבא דר"י איש בצוארו פותח טפח פליג. וקא"ל (ר"מ) [ר"י לר"מ] דקאמרת כי יש בצוארו פותח טפח מביא את הטומאה. אנן בתר חללא אזלינן. שחלל הצואר צריך שיהיה פותח טפח. והא דקאמר מכנגד המשקוף כו' מלתא אחריתי היא. דלר"מ על האסקופה כולה הבית טמא. ואע"פ שאין פיו מן השקוף ולפנים. דקחשיב כל האסקופה כלפנים. והאסקופה רחבה [היא] והשקוף מחותך בו שהדלת נוקף ושוקף בו כשסוגרים אותו [בגמ' דמייתי ליה למתני' גרסינן שקוף. וכ"נ בספי"ב. ע"ש] ומההוא שקוף ולפנים הוי כלפנים. מכנגד השקוף ולחוץ הבית טהור. הא קמן דא"א לומר דהרמב"ם גורס כל זה. וכן ממאי דפסק כר"י והרי קי"ל בכל מקום דטומאה טמונה בוקעת. וכן צ"ל לפי' הר"ב דהכא מדלא פי' כמסקנא דגמרא ומיהו הרמב"ם בחבורו פ"כ מהט"מ [הלכה ב']. לא הזכיר לדברי ר"י כלל. ועיין לקמן ספי"ב [ד"ה מודבק] שאכתוב עוד מזה:

רבי אליעזר אומר פיו לפנים הבית טהור. פי' הר"ב אם טומאה מבחוץ. וכן פירש הר"ש. וכי היכי שלא להפליג במחלוקת כתבו כן. דאי טומאה בפנים מודה לר"י. וכן למסקנא דגמ' שכתבתי דר"י איש בצוארו פותח טפח קאי. וקאמר דצריך שיהא בחלל טפח. כתבו התוס' דר"א לאו אכלב דרבי יוסי קאי. דר' יוסי בכלב שיש בצוארו חלל פותח טפח איירי. ור"א [איירי] שאין בחלל פותח טפח. מדקאמר פיו לפנים הבית טהור אלמא בסתם כלבים איירי. שאין בצוארם פותח טפח:

כמה תשהה במעיו ג' ימים מעל"ע. עיין במשנה ה פ"ט דפרה. ועוד עיין במשנה ג פרק ב דזבים:

ובדגים כדי שתפול לאור ותשרף. עיין [מ"ש] במשנה ב פ"ק דבכורות:

נחלת הכלל

תפארת ישראל - יכין · אֹהָלוֹת י״א ז׳

א׳
נתן את רגלו או קנה מלמעלן קאי גם על כל הסדקים שנזכרו במשנה א'. ונ"ל דנקט רגלו לרבותא דרישא אף דמק"ט ואינו חוצץ. אפ"ה מערב הטומאה למטה הימנו. ונקט קנה לרבותא. דאף דקנה אמק"ט וחוצץ בפני הטומאה. אפ"ה אינו מערב ב' האוירים שמזה ומזה כשמונח למטה רק כשגבוה מהארץ טפח. ומיירי הכא שהניח אורך הקנה לאורך הסדק ונמצא שב' חלקי התקרה שמזה ומזה להסדק נוגעים אהדדי ברוחב טפח. [אבל אי"ל דמיירי שהניח אורך הקנה לרוחב הסדק ליתא דא"כ מדלא נגעו ב' חלקי התקרה אהדדי רק ע"י רוחב הקנה שאין ברחבה טפח. לא התערבו ע"י נגיעה זו ב' האוירים. דכל טומאה אינה מתפשטת לצדדים דרך מקום שאין בו רוחב טפח. כדקאמרינן בטומאה תחת קורה שאינה רחבה טפח. שאינה מתפשטת ממקומה [פי"ב מ"ו]. ולא עוד אלא אפי' כשהטומאה והטהרה כל א' מהן מונח תחת אהל שהוא טע"ט ורק שב' האהלים נוגעין זב"ז בפחות מטפח אין טומאה מתפשטת מזה לזה. כדחזינן בטבליות שנוגעות זב"ז בקרנותיהן פחות מטפח. אם טומאה תחת א' מהן. תחת האחרות טהור [כפט"ו מ"ב] וכ"כ לעיל [ספ"י] בקדירה דבוקה במשקוף פחות מטפח אין טומאה מתפשטת מתחתיה להבית ולהיפוך. ורק כשא"א להוציא הטומאה רק דרך המקום שהוא פחות מטפח. אז גם במעורבים פחות מטפח סגי [כפי"ד סי' ל"ד] בב' זיזין ועליון עודף על התחתון פחות מטפח. אם טומאה תחת התחתון גם ביניהן טמא. ואילה"ק לזה מדאמרינן כשהטומאה מונחת תחת שפוע אהלים במקום שאין בו פ"ט שמתפשטת הטומאה משם לתחת האהל ולהיפך [כפ"ז מ"ב]. ואמאי והרי אין תחת שפוע האהל טפח. והיאך תתפשט הטומאה מתחתיו להבית. י"ל התם שאני דשפוע אהל כאהל דמי ובטל לגביה. וכמונח הטומאה תוך האהל דמי. דלא גרע מטומאה שמונחת רצוץ בתוך כותל הבית. דאע"ג דהטומאה כולה מובדלת מאויר הבית אפ"ה מדמונחת מחצי עובי הכותל ולפנים נדונית כמונחת תוך הבית [כפ"ו ריש מ"ג]. ומה"ט נמי כשזיז סובב הבית. ויש רוחב טפח תחתיו. ורק שפתוח תחתית הזיז להבית רק ברוחב ג' אצבעות דכשהטומאה בהבית. תחת הזיז טמא. אף שיכול להוציא הטומאה שלא במקום הזיז שע"ג הפתח. עכ"פ כל שתחתית הזיז כחור שבכותל שפתוח לבית דמי דכתוך חלול הבית נחשב וטמא [כפי"ד מ"ד. ועי' פי"ב בועז סי' ז']:
נחלת הכלל · Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913

תפארת ישראל - בועז · אֹהָלוֹת י״א ז׳

א׳
וא"ת ולהוי כותל דות שמפסיק בין אויר דות לאויר בית. ככותל שבין ב' בתים (לעיל פ"ו מ"ד) דדיינינן בה דין קורב'. י"ל דהכא שאני. דמדאין כותלי דות מגיעין לתקרת הבית. אם כן לא שייכי כלל להבית רק להדות. וכיון שהדות רחב מהבית. הוא וכתליו
נחלת הכלל · Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913

רש״ש · אֹהָלוֹת י״א ז׳

א׳
ברע"ב ד"ה אם יש בצוארו פ"ט והוא מהר"ש. ומשמע מדבריהם דדי אם יש בהקיפו ג"ט. וזה תמוה דאף דיש באמצע רחבו טפח מ"מ הא אין שם מקרקע האיסקופה רק גובה חצי טפח. ואהל אינו כי אם טע"ט ברום טפח. וברא"ש איתא דצריך שיהא עובי צוארו כדי לרבע בו טע"ט דהיינו שיהא בעביו טפח וב' חומשין והקיפו לפ"ז יהיה ד"ט וחומש ע"ש. וזה נכון. ואף כי גם בפחות מזה ימצא רוחב טפח בגובה טפח. אבל לא יהיה הרוחב הזה רק למעלה ומשם ולמטה יתמעט רחבו ואנן בעינן אשר בכל משך הגובה טפח יהיה גם הרוחב טפח ואין זה כי אם בכמות שכתב הרא"ש וע' בפ' דלקמן מ"ז [ועדיין גם פי' הרא"ש צ"ע כמש"כ בחולין (קכ"ו)]:
נחלת הכלל · Vilna Edition