ומת הכלב. כתב הר"ב דאילו חי כו' דטומאה בלועה בב"ח אינה מטמאה. כדתנן בסוף מקואות וע"ש:
[*ר"מ אומר אם יש בצוארו פותח טפח כו'. פי' הר"ב דצד העליון שבו מאהיל כו'. ואע"ג דאין לה אהל שחללו טפח [דלא דמי לאדם דמתני' ג. דהתם הבני מעים אינם גוף אחד עם הבנין] סבר ר"מ דממשיך. הואיל ויש בו טפח. עכ"ל רש"י [דחולין דף קכו]. והתוס' כתבו ר"מ לטעמיה דאית ליה חוקקים להשלים. בפ"ק דשבת [דף ז] גבי זרק ונח בחור כל שהוא]:
רבי יוסי אומר רואין את הטומאה. פירש הר"ב בודקים בגופו של כלב כו' דטומאה טמונה בוקעת ועולה כו'. וכן פי' הרמב"ם ומכאן ראיה למה שכתבתי בספ"ד. דהרמב"ם ל"ג בגמ' דחולין דף קכו דתני עלה רבי יוסי מטהר. ודר' יוסי פליג בתרתי. ס"ל יכול הוא להוציאה לחצאין וטומאה טמונה אינה בוקעת. ורמינן אמתני' דהכא דמשמע דס"ל טומאה טמונה בוקעת. ומשני רבא דר"י איש בצוארו פותח טפח פליג. וקא"ל (ר"מ) [ר"י לר"מ] דקאמרת כי יש בצוארו פותח טפח מביא את הטומאה. אנן בתר חללא אזלינן. שחלל הצואר צריך שיהיה פותח טפח. והא דקאמר מכנגד המשקוף כו' מלתא אחריתי היא. דלר"מ על האסקופה כולה הבית טמא. ואע"פ שאין פיו מן השקוף ולפנים. דקחשיב כל האסקופה כלפנים. והאסקופה רחבה [היא] והשקוף מחותך בו שהדלת נוקף ושוקף בו כשסוגרים אותו [בגמ' דמייתי ליה למתני' גרסינן שקוף. וכ"נ בספי"ב. ע"ש] ומההוא שקוף ולפנים הוי כלפנים. מכנגד השקוף ולחוץ הבית טהור. הא קמן דא"א לומר דהרמב"ם גורס כל זה. וכן ממאי דפסק כר"י והרי קי"ל בכל מקום דטומאה טמונה בוקעת. וכן צ"ל לפי' הר"ב דהכא מדלא פי' כמסקנא דגמרא ומיהו הרמב"ם בחבורו פ"כ מהט"מ [הלכה ב']. לא הזכיר לדברי ר"י כלל. ועיין לקמן ספי"ב [ד"ה מודבק] שאכתוב עוד מזה:
רבי אליעזר אומר פיו לפנים הבית טהור. פי' הר"ב אם טומאה מבחוץ. וכן פירש הר"ש. וכי היכי שלא להפליג במחלוקת כתבו כן. דאי טומאה בפנים מודה לר"י. וכן למסקנא דגמ' שכתבתי דר"י איש בצוארו פותח טפח קאי. וקאמר דצריך שיהא בחלל טפח. כתבו התוס' דר"א לאו אכלב דרבי יוסי קאי. דר' יוסי בכלב שיש בצוארו חלל פותח טפח איירי. ור"א [איירי] שאין בחלל פותח טפח. מדקאמר פיו לפנים הבית טהור אלמא בסתם כלבים איירי. שאין בצוארם פותח טפח:
כמה תשהה במעיו ג' ימים מעל"ע. עיין במשנה ה פ"ט דפרה. ועוד עיין במשנה ג פרק ב דזבים:
ובדגים כדי שתפול לאור ותשרף. עיין [מ"ש] במשנה ב פ"ק דבכורות:
