אֹהָלוֹת א׳ · ב׳

שנים טמאין טומאת שבעה ר"ל וכ"כ מצינו אופן באדם וכלים שנטמאו במת. ששנים מהנטמאים זב"ז טמאין טו"ז וכו':

ואין להביא ראי' להרמב"ם ממשנתינו. דנקט סתם כלים. משמע ודאי אפי' אינו כ"מ. י"ל דהרי בל"ז ע"כ הך כללא לאו דוקא הוא. דהרי כ"ח שנטמא במת לכ"ע אינו רק ראשון. אע"כ תנא ה"ק יש כלים שדינן כך. וגם אילה"ק להרמב"ם מלקמן (רפט"ז) באיכר שהיה נושא מרדע. והאהיל צד א' של המרדע על קבר. והמרדע היה עביו שליש טפח וטימאו את האיכר טו"ז והיה סבור ת"ק למילף מנה דכל כלי שעביו שליש טפח שהאהיל על אדם נטמא. וקאמר ר"ט שהשומע דין זה מפי חכמים טעה. ורש"י (שבת די"ז א') ס"ל לר"ט דהטעות היה דבאמת טמאו להאיכר טו"ע. והיינו מדנגע בהמרדע שהוא כלי שנטמא במת. והוא היה סבור שטמאוהו להאכר טו"ז מדהאהיל עליו המרדע שהיתה שליש טפח בעביה בשעה שהאהילה על הקבר. והיינו דרש"י לשטתיה אזיל דס"ל דכל כלי שאינה כ"מ אם נטמאה במת אינה רק אב. לפיכך שפיר קאמר שבאמת טמאו להאיכר שנגע בהמרדע טו"ע. ותוס' שם הקשו ע"ז. הרי באמת האיכר טמא טו"ז משום חיבורין. דהרי נגע בהמרדע בשעה שהאהילה על הקבר. וא"כ היאך טעה השומע לתלות טו"ז של האיכר מדהאהיל עליו המרדע. ולא חשב שטמאהו טו"ז מדנגע בהמרדע שהיא בחיבורין עם המת. ותרצו דמשום שחיבורין אין ידוע לכל. להכי טעה לתלות טו"ז שטמאו להאיכר. מדהאהילה עליו המרדע. וק' להרמב"ם אם גם חיבורין אין ידוע לכל. עכ"פ זה ידוע לכל שכל כלי שנטמא בטומאת מת הוא אבי אבות. והאדם שנוגע בה הוא אב וטמא טו"ז. א"כ הדרא קו' התוס' לדוכתא. דהיאך טעה לתלות טו"ז שטמאו להאיכר משום אהל המרדע. ולא משום שנגע בכלי שנטמא במת. וי"ל דהרמב"ם כרש"י ס"ל שטמאו להאיכר באמת טו"ע. והיינו מפני שהיו בגדי האיכר מפסיקין בין המרדע לגופו (כתוס' שם ד"ה אמר) נמצא האדם הוא שלישי מחיבורין מהקבר והרי כבר אמרנו לעיל (סי' א') דלהרמב"ם כל שלישי בחיבורין טמא רק טו"ע. והשומע לא שמע יפה. וסבר שטמאוהו טו"ז. ולהכי חשב דהיינו ע"כ מדהאהיל עליו המרדע. אבל יש להביא ראיה עצומה להרמב"ם מלקמן (פ"ז מ"ב) באהל שהיה מת בתוכו. הנוגע בצד פנימי טמא טו"ז והנוגע בצדו החיצון טמא טו"ע. והיינו מדהו"ל צד החיצון ככלים בכלים שנגעו במת. וע"כ דמיירי שנגע בצד החיצון או הפנימי לאחר שהוציאו המת מתוכו. דאי בעוד המת בתוכו. גם בנגע בצד החיצון ודאי דטמא טו"ז. מטעם חיבורין (וכמש"ל סי' א'). וכן כ' כל רבותינו שם דבשכבר הוציאו המת מתוכו מיירי. וגם כל משמעות המשנה שם לא משתמע דמיירי באהל מתכות. ושהיה כלי. ואינו קבוע בקרקע (ועי' לקמן פתח האהל סי' ב') שזה דוחק גדול לאוקמא למשנה דהתם באהל כזה. וא"כ הרי חזינן בצד פנימי של אהל אף שאינו ממתכות דיני ככלים שנגעו במת שיש בו דין חרב כחלל לטמא לצד החיצון טו"ז. ורק החוזר וניגע בצד החיצון טמא טו"ע (ועי' עוד בטבליות עץ פט"ו מ"ב). וביותר תמוהין דברי הר"ש דבפרקן משנה ב' נקט ואתא כר"ת. דס"ל דרק בכ"מ אמרינן חרב כחלל. ולקמן (פ"ז מ"ב) כ' דבאהל של פשתן מיירי. ואף דבל"ז הא דמוקי לה בשל פשתן הוא לאו דוקא דלכל הדיעות מיירי שם בכל דבר שמטמא טומאת אהלים. אפ"ה עכ"פ תמוה הרי לשטתיה דס"ל כר"ת כל כלי שאינו של מתכות. אינו נעשה אבי אבות כשנטמא במת. א"כ אמאי הנוגע בצד החיצון שם טמא טו"ע. הרי אדם וכלים אמק"ט רק מאה"ט. וגם ממשנתינו יש קצת הוכחה כרמב"ם מדנקט במשנה א' דקאמר כיצד שנים. אדם וכו'. ואי נימא דרק בכ"מ אמרינן חרב כחלל. ל"ל דנקט ברישא אדם. [אב"י עי' מ"ש רבינו ביכין במ"ד בשם רב"א דאתא לאשמעינן חומרא דכלים מאדם ודו"ק] לפלוג וליתני בדידיה בכלים גופייהו בין כלי שטף לכלי מתכות. ואף די"ל דתנא מילתא דפסיקא בעי למינקט. עכ"פ בתר הכי במשנה ב' כלים שנגעו במת וכו' מדנקט סתמא משמע ודאי דבכל כלים מיירי. דכולם כשנגעו במת נעשים אבי אבות. ואילה"ק להרמב"ם מדתנן (כלים פי"ט מ"ה) מטה שהיתה טמאה טו"ז. וחיבר לה מזרון. כולה טמאה טו"ז. פירשה. המטה טמאה טו"ז. והמזרון טמא טו"ע. וק' הרי מדסתם משמע דאפי' בהיתה המטה טמאה טו"ז מדנטמאה במת עצמו. ובכה"ג אמאי בפירוש המזרון טמא טו"ע. הרי הו"ל ככלים בכלים שנגעו במת. אע"כ דרק בכ"מ שנטמא במת נעשה אבי אבות. י"ל דאדרבה מדלא נקט התם תנא מטה שנטמאה במת וחיבר לו מזרון כולו טמא טו"ז. ש"מ דהתם לא מיירי במטה שנטמאה במת. אלא שנטמאה בכלי שנטמא במת: