כָּל אִשָּׁה שֶׁיֶּשׁ לָהּ וֶסֶת, דַּיָּהּ שְׁעָתָהּ. וְאֵלּוּ הֵן הַוְּסָתוֹת, מְפַהֶקֶת, וּמְעַטֶּשֶׁת, וְחוֹשֶׁשֶׁת בְּפִי כְרֵסָהּ, וּבְשִׁפּוּלֵי מֵעֶיהָ, וְשׁוֹפַעַת, וּכְמִין צְמַרְמוֹרוֹת אוֹחֲזִין אוֹתָהּ, וְכֵן כַּיּוֹצֵא בָהֶן. וְכֹל שֶׁקָּבְעָה לָהּ שָׁלשׁ פְּעָמִים, הֲרֵי זוֹ וָסֶת:

וכל אשה שיש לה וסת דיה שעתה כו': מפהקת פיהוק: ומעטשת עטוש: וחוששת כריסה ושיפולי מעיה שתמצא כבדות והמשכה בשיפולי גופה: וצמרמורות כשערורה והיא כפול מן צמור בשר ואמרו וכן כיוצא בהן ר"ל איזה מן המקרה שמנהגם ימצוא אותה בעת לדתה אם ארעו לה ג' פעמים חזרו לה אותה מקרים אות על וסת כמו שנמצא מהן מי שימצא היפוך האצטומכא לבד ואחרת כאב הראש ואחרת התנודדות והפוך נפש ואחרת דפוקת הלב והדומה לזה:

ואלו הן הוסתות מפהקת כו'. וכולהו הני וסתות איירי שמפהקת או מעטשת שעה או שתים בעת שרגילה לראות אבל משום פיהוק או משום עטוש חדא זימנא לא קבעה מדמפליג (במתני' דלקמן) בין תחלת וסת לסוף וסת. ובחד פיהוק וחד עיטוש לא שייך תחלה וסוף. תוס'. ואיכא למידק דאי משום הא דלקמן אמאי מצריכין כל כך שיהא שעה או שתים. וגם קשה ז"ש כלל או שתים. ול' הרא"ש כמה פעמים זה אחר זה וגם לא תלי טעמא בדלקמן אלא משום דחדא זימנא זה דרך כל האדם:

ומעטשת דרך מטה. טור סי' קפ"ט:

צמרמורת. כ' הר"ב ל' סמר מפחדך בשרי. וצמרמורת כפול. הרמב"ם. והסמ"ך והצד"י מתחלפים. ששניהם ממוצא השינים. ובחבורו רפ"ח מהלכות א"ב כתב ויסתמר שערות בשרה ומתישב בהכי מאי דהדר כתב הר"ב לק' או אוחזה רתת ורעד אע"ג דאין כן דעת הרמב"ם בהך דלקמן שהוא כ' (רפ"ח מהא"ב) או ייחם בשרה. אבל נראה בעיני שחלוף גרסאות הן בגמ' (דף ס"ג) דהר"ב גורס ורותתת והרמב"ם גורס ורותחת בחי"ת: