הִשְׁאִילָה חֲלוּקָהּ לְנָכְרִית אוֹ לְנִדָּה, הֲרֵי זוֹ תּוֹלָה בָהּ. שָׁלשׁ נָשִׁים שֶׁלָּבְשׁוּ חָלוּק אֶחָד אוֹ שֶׁיָּשְׁבוּ עַל סַפְסָל אֶחָד, וְנִמְצָא עָלָיו דָּם, כֻּלָּן טְמֵאוֹת. יָשְׁבוּ עַל סַפְסָל שֶׁל אֶבֶן אוֹ עַל הָאִצְטַבָּא שֶׁל מֶרְחָץ, רַבִּי נְחֶמְיָה מְטַהֵר, שֶׁהָיָה רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר, כָּל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה, אֵינוֹ מְקַבֵּל כְּתָמִים:

יושבת טהורה. בגמרא מוקמינן לה ביושבת על שפת הספל ומקלחת מי רגלים לתוכו בחוזק. וכשהיא מקלחת בחוזק, אין דרך דם המקור לצאת עם מי רגלים. ואי לבתר דתמו מיא בא דם זה מן המקור, לא היה הדם נמצא בתוך הספל אלא על שפת הספל, שדם הבא מן המקור, שותת ויורד ואינו מקלח. ודם זה שנמצא בתוך הספל, על כרחך ממקום מי רגלים בא ומכה יש בה שם, ולא מן המקור. ובעומדת על שפת הספל ומקלחת בתוך הספל, לא היה אפשר להעמידה, דעומדת אי אפשר לה לקלח, ולהכי איצטריך תנא למנקט יושבת:

השאילה חלוקה לנכרית או לנדה כו': הנכרית רואה דם כמו הנדה ואז תולה בה ומופת ר' נחמיה מאמרו ונקתה לארץ תשב כיון דישבה לארץ אשר אינה מקבלת טומאה נקתה. וכבר בארנו בכלים שכלי גללים כלי אבנים כלי אדמה אינם מקבלין טומאה וכן אמרו שאם נמצא דם על כלי חרס מגבו הנה היא טהורה אצל רבי נחמיה מאחר שכלי חרס אינו מטמא מגבו כמו שהתבאר וכן אם היה הכתם על בגד שאין בו שלש על שלש אינו מקבל טומאה כמו שהתבאר בכ"ז מכלים והלכה כרבי נחמיה:

לנכרית. לשון הר"ב שהיא רואה דם שהיא גדולה וידענו בה שכבר ראתה דומיא דנדה. פירוש לא הרואה בעידן שאלה קאמר. דא"כ מאי שנא נכרית אפילו ישראלית נמי. וכדקתני או לנדה. אלא רואה. שהגיע זמנה לראות וראתה קאמר. ולאפוקי לא הגיע זמנה לראות וראתה. והא דקאמר נכרית דומיא דנדה. לאו דומיא דנדה ממש אלא דמדמינן להו כל היכא דאיכא לדמויינהו. והיינו נכרית שכבר ראתה כנדה שרואה עכשיו. ב"י סי' ק"ץ בשם הרשב"א:

שלש נשים כו'. משום הנהו גווני דמתני' ה' נקט נמי הכא שלש:

או שישבו על ספסל אחד. זו אחר זו. דומיא דחלוק ונ"מ לבדקה אחת מהן ומצאה טמאה כדלקמן. כן כתב הרשב"א בשם הר"א. ב"י: