מָשָׁל מָשְׁלוּ חֲכָמִים בָּאִשָּׁה. פַּגָּה, בֹּחַל וְצֶמֶל. פַּגָּה, עוֹדָהּ תִּינוֹקֶת. בֹּחַל, אֵלּוּ יְמֵי נְעוּרֶיהָ. בָּזוֹ וּבָזוֹ, אָבִיהָ זַכַּאי בִּמְצִיאָתָהּ וּבְמַעֲשֵׂה יָדֶיהָ וּבַהֲפָרַת נְדָרֶיהָ. צֶמֶל, כֵּיוָן שֶׁבָּגְרָה, שׁוּב אֵין לְאָבִיהָ רְשׁוּת בָּהּ:

אינן מטמאין עד שתצא טומאתן לחוץ. דכתיב בזב [שם] איש כי יהיה זב מבשרו, עד שתצא זובו מבשרו. ובבעל קרי כתיב (שם כב) אשר תצא ממנו שכבת זרע:

משל משלו חכמים באשה כו': פגה הוא הפרי הפג בוחל הוא הפירות אשר הקריבו להתבשל וצמל שם פירות נתמלא בשולם והוא מלה מורכבת מן ויצאה מלאה וכבר בארנו גדר הקטנות והנערות והבגרות בשלישי מכתובות:

בוחל. כתב הר"ב לשון חכמים הוא התאנים משיבחילו. במ"ב פרק קמא דמעשרות. ועוד בגמרא דאב"א מהכא ותקצר נפשי מהם וגם נפשם בחלה בי (זכריה י״א:ח׳). פירש"י בחלה בי. גדלה עלי. אדם הקץ בדבר נראה לו כגדול אנקריישנ"ץ (א) בלע"ז. ומ"ש הר"ב כך כשיש לה סימן דדין קצת. בידוע שהביאה כו'. כדלקמן [רפ"ו] דסימן התחתון קודם לסימן העליון. הר"ן פי"ג דיבמות:

בזו ובזו אביה זכאי כו'. כתב הר"ב דכתיב בנעוריה בית אביה. וכן פירש"י גם הר"נ בפי"ג דיבמות. ותמיהני דבמ"ד פ"ד דכתובות. לא פירש הר"ב דילפינן מבנעוריה אלא להפרת נדרים. דגביה כתיב. ושם בגמרא [דף מו] נמי בעי למימר דטעמא מבנעוריה כל שבח נעוריה לאביה. ומסיק ההוא בהפרת נדרים הוא דכתיב. וממונא מאיסורא לא ילפינן וכו' [*והר"ב שם פי' טעמייהו דכולהו. וראיתי בתוספות דפי"ח דשבת דף קכ"ח סד"ה ונתן הכסף כו' שכתבו שדרך הסוגיא שאינו מביא עיקר הדרשא. כמו שרגיל להביא בנעוריה בית אביה כל שבח נעוריה לאביה. אע"ג דההוא בהפרת נדרים הוא דכתיב. וכן הרבה. ע"כ]: