הָיָה אוֹכֵל בַּתְּרוּמָה וְהִרְגִּישׁ שֶׁנִּזְדַּעְזְעוּ אֵבָרָיו, אוֹחֵז בָּאַמָּה וּבוֹלֵעַ אֶת הַתְּרוּמָה. וּמְטַמְּאִים בְּכָל שֶׁהוּא, אֲפִלּוּ כְעֵין הַחַרְדָּל וּבְפָחוֹת מִכָּן:

אין יושבין עליו ימי טומאה. שבעה לזכר ושבועיים לנקבה:

היה אוכל בתרומה והרגיש שנזדעזעו אבריו כו': התירו לו פה לאחוז באמה לפי שהוא כבר הזריע ולא יוסיף בזה הרהור ואמרו ומטמאין בכל שהוא רומז אל שכבת זרע ואל הזוב לפי שזב ובעל קרי אם ראו איזה שיעור שיהיה נטמאו אמנם מי שיגע בשכבת זרע עד שיגיע בכעדשה אז יטמא כמו שבארנו:

אוחז באמה. כתב הר"ב ואע"ג דכל האוחז באמה ומשתין כאילו מביא מבול לעולם. גמ' ופירש"י שמחמם את איברו ומביא לידי קרי. וזהו קלקול דור המבול שנאמר כי השחית כל בשר. ועיין עוד מה שכתבתי בריש פ"ב:

ומטמאין בכל שהוא. פי' הר"ב זוב וש"ז וכו'. בגמרא משמע דמסתמא כל שהוא. דמאן דבעי שיעור מפיק ליה מקרא דמינייהו נפיק לתנא דידן זב בעל שתי ראיות לטומאה. שהוא מדכתיב או החתים בשרו מזובו טמא [*מקצת זובו טמא דהיינו כשראה רק שתי ראיות]. וקשיא לי שהר"ב והרמב"ם בריש פ"ק דזבים מפרשים דזב בעל שתי ראיות. מדמנה הכתוב שתים וכו' ובגמרא דרשה זו למאן דבעי שיעור דצריך להכי קרא דבשרו מזובו. אבל הרמב"ם בזבים פ"ק מ"ד כתב ראייה אין לה שיעור אפילו כל שהוא. וזהו אמרו החתים בשרו ואפי' כל שהוא ע"כ. וכ"כ בחיבורו פ"ב [הלכה ט] מה' מחוסרי כפרה שנאמר או החתים בשרו. כל שהוא ניכר בבשרו מטמא ע"כ והוא בתורת כהנים. תהיה כל שהוא. החתים כל שהוא. בשרו כל שהוא כמ"ש הרמב"ם שם במ"ה. והתם מסיק מזובו מקצת זובו לימד על בעל ב' ראיות. כדדרש בגמ' למאן דאמר [*אין] צריך שיעור. [*ומה שכתב הר"ב] אבל הנוגע אינו טמא עד שיגע בכעדשה. וקשיא מפירושו דמ"ג פ"ק דכלים וכמו שהארכתי שם בס"ד: