נִדָּה ד׳ · ז׳

כל אחד עשר יום בחזקת טהרה כו': אלו הי"א יום הם אותם אשר בין נדה לנדה אשר הם הלכה למשה מסיני כמו שזכרנו ואמרנו שהיא בהן בחזקת טהרה כוונתם שהיא אינה קובעת וסת באלה הי"א יום בשום פנים לפי שהוא הזמן היותר קצר שיהיה בין נדה לנדה אמנם אחר י"א הנה אפשר שתקבע לה וסת ולכן יחוייב (אלה) [ד"נ אליה] שתבדוק את עצמה תמיד אחר הי"א יום אע"פ שזה בזולת עתה הידוע כמו שאמרנו במה שקדם אע"פ שאמרו דיין שעתן צריכה להיות בודקת ואם ישבה ולא בדקה אחר הי"א יום בין שהיא בטלה הבדיקה באונס או בשגגה או בזדון הנה היא טהורה ואם הגיע שעת ווסתה ולא בדקה ואחר זה בדקה ואפי' מצאה עצמה טהורה הנה היא טמאה ובחזקת נדה מאשר לא בדקה עצמה בשעת ווסתה וכבר ידעת שהזב והזבה סופרים שבעת ימי נקיים ואחר יטהרו ואלו שבעת ימים הם אותם אשר יקראו ימי הזב והזבה וכבר בארנו שהאשה לא תהיה זבה ותצטרך ספירת ז' ימים נקיים עד שתראה דם ג' ימים רצופין בלא עת נדתה והיא אשר תקרא זבה גדולה ואם ראתה דם בלא עת נדתה בתחלת היום היא בזה היום טמאה ותשאר שומרת ליום השני ואם לא תראה דם ביום ב' תטבול ותותר לבעלה ותטהר ואם ראתה דם ביום הב' ג"כ תשמור ביום הג' ואם נשלמה (פירוש מגזרת שלם) ולא תראה דם תטהר ומותרת לבעלה ואם ראתה דם בזה היום הג' תהיה זבה גדולה ותצטרך ספירת שבעת ימים והיא באלה הימים תקרא שומרת יום כנגד יום ותקרא ג"כ זבה קטנה וכבר בארנו פעמים רבות שזאת השומרת יום כנגד יום אסורה לבעלה ומטמאה משכב ומושב כזבה אלא שהיא לא תצטרך ספירת ז' כזבה גדולה ולא קרבן. ואמר שהזב והזבה אם לא בדקו עצמם בכל יום מאלו ז' ימים אע"פ שבדקו אחריהם ונמצאו טהורין וכן שומרת יום כנגד יום אם לא בדקה עצמה ביום השני אם היתה רואה בראשון לבד או לא בדקה בג' אם היתה רואה גם כן בב' אע"פ שבדקה עצמה אחר זה ונמצאת טהורה הנה הם בחזקת טומאתן לפי שכבר הוחזקו לטומאה ולא יצאתה ממנה אלא. בהתאמתות ואין הלכה כרבי מאיר:

כל י"א יום. כתב הר"ב דהלכה למשה מסיני כו'. ועיין בסוף מכילתין:

בחזקת טהרה. פי' הר"ב ואין צריך לבדוק שחרית וערבית. כדאיתא בספ"ק. רש"י. ועיין רפ"ב:

שגגה נאנסה הזידה ולא בדקה. ל' הרמב"ם בין שהיא בטלה הבדיקה באונס. או בשגגה. או בזדון:

הגיע שעת וסתה ולא בדקה. כתב הר"ב אע"פ שבדקה אח"כ ומצאה טהורה כו'. וכ"פ הרמב"ם. וטעמא דוסתות דאורייתא. ופלוגתא דרב ושמואל היא. ולרב וסתות דרבנן. וכי בדקה ומצאה טהורה. טהורה. ובפלוגתא דתנאי קמיפלגי. וגם בפלוגתייהו קי"ל כמאן דאמר דוסתות דרבנן. וכ"כ כל הפוסקים. ואף הרמב"ם עצמו חזר בו בחבורו. ופסק בפ"ח מהא"ב [הלכה יג] דוסתות דרבנן. וכשבדקה עצמה ומצאה טהורה. טהורה. וכ"כ גם כן בפ"ג מהל' משכב ומושב [הלכה ה]:

הרי זו טמאה. עיין במ"ג פ"ב:

ר"מ אומר אם היתה במחבא כו'. כתב הר"ב ואין הלכה כר"מ. וכ"כ הרמב"ם בפירושו. ומיהו לפום מאי דפסקינן דוסתות דרבנן. כתב הרא"ש ברפ"ק. דמתניתין דהכא כולה ר"מ היא. והכי איתא חדא אוקמתא בפרקין. וה"ק אם לא היתה במחבא והגיע שעת וסתה ולא בדקה הרי זו טמאה. שר"מ אומר אם היתה כו'. ולר"מ דוסתות דאורייתא ואפילו הכי מטהר בה בהיתה במחבא וכ"ש לדידן דס"ל דוסתות דרבנן. אבל מ"מ הרמב"ם בחבורו. אע"פ ששם פוסק דוסתות דרבנן. לא העתיק לדין היתה במחבא. ונ"ל שהוא סובר דלא אתיא במכ"ש. דאיכא למימר דסברא זו שחרדה מסלקת את הדמים אינה סברא כלל. אלא לר"מ. ותמיהני שהב"י לא הרגיש בזה:

שחרדה מסלקת את הדמים. עיין מ"ש במ"ג פ"ג דסוטה [ד"ה מערערין]:

[*ושומרת יום כנגד יום. כתב הר"ב הרואה כו' וטובלת לערב. לאו דוקא. שהרי משנה שלימה שנינו בספ"ב דמגילה שטובלת משתנץ החמה וכו' אלא לפי שאם תשמש קודם שיצא כל היום כו' הרי זו תרבות רעה. כדתנן בסוף מכילתין. לפיכך מן הסתם והרגיל והווה הוא שטובלת לערב. ועוד שאם תטבול בשחרית ואחר כך תראה. אין בטבילתה כלום]: