חֲמִשָּׁה דָמִים טְמֵאִים בָּאִשָּׁה. הָאָדֹם, וְהַשָּׁחֹר, וּכְקֶרֶן כַּרְכּוֹם, וּכְמֵימֵי אֲדָמָה, וּכְמָזוּג. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אַף כְּמֵימֵי תִלְתָּן וּכְמֵימֵי בָשָׂר צָלִי. וּבֵית הִלֵּל מְטַהֲרִין. הַיָּרֹק, עֲקַבְיָא בֶן מַהֲלַלְאֵל מְטַמֵּא, וַחֲכָמִים מְטַהֲרִים. אָמַר רַבִּי מֵאִיר, אִם אֵינוֹ מְטַמֵּא מִשּׁוּם כֶּתֶם, מְטַמֵּא מִשּׁוּם מַשְׁקֶה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, לֹא כָךְ וְלֹא כָךְ:

מתקינות אותן. בודקות אותן ומטבילות אותן:

חמשה דמים טמאים באשה כו': עיקר מראה הדם אשר יטמאו האדום וכקרן כרכום וכמימי האדמה וכמזוג והרמז על זה באמרו בטומאת אשה בדם דמיה דמיה שתי פעמים אמר והיא גלתה את מקור דמיה ואמרה וטהרה ממקור דמיה: והשחור הוא השחור האמיתי באודם לפי שהאודם אם נראה כדת ישוב מראיהן שחור והוא אמרם האי שחור אדום הוא אלא שלקה ובית שמאי סוברין שמימי תלתן ומימי בשר צלי הוא המראה האדום אלא שהוא חסר הלקות כמו שהאמיתי במראה האדום השחור להיותו אדום הלקוי מפורסם המראה כן ואמר בזה חלוש באודם והוא כמימי תלתן והוא משרת התלתן ומימי בשר צלי ומחלוקת אשר בין בית הלל ותנא קמא שת"ק אומר מי תלתן ומימי בשר צלי אע"פ שהן לא יטמאו בדם נדה תולין עליו את הקדש ר"ל שהאשה אשר תראה כמראה התלתן וכמימי בשר צלי אם נגעה בטהרות לא אוכלין ולא שורפין אלא תולין ובית הלל מטהרין ויתירו לאכול אותם הטהרות ועקביא בן מהללאל אמר שהמראה אשר הוא כקרן כרכום אם ילקה ישוב ירוק ולכן יטמא הירוק אצלו ות"ק אמר תולין עליו וחכמים החולקין על עקביא האומר טהור אמרו שאין תולין אלא מטהרין ורבי מאיר אומר שדם הירוק אע"פ שלא נחשב דם לענין טומאת דמים הנה נחשבהו דם להיות מכלל ז' משקין ויכשיר את הזרעים ורבי יוסי אמר שהוא לא יטמא ולא יכשיר ורבי יוסי הוא תנא קמא המדבר בזאת המשנה ופירוש קרן כרכום הזך שבכרכום נגזר מן קרן עור פניו והכרכום הוא גידים כרכומיות יכירו אותו הרופאים ויעשו ממנו מרקחות ומי משרת מראה הדם הנוזל והלכה כת"ק לבדו בכל אלה המאמרים:

בית שמאי אומרים אף כמימי תלתן כו'. ואע"ג דכתיב דמיה דמיה מי לא אמרינן שחור אדום הוא אלא שלקה ה"נ מלקא הוא דלקי. גמ':

הירוק. פי' הר"ב דהיינו כמראה אתרוג ולא כמראה כרתי וכו'. וסתם ירוק כן הוא. כדאמר בלולב הגזול [[פ"ג] מ"ו] ירוק ככרתי. מכלל דסתם ירוק לאו הכי הוא. תוספות [ד"ה והירוק]:

מטמא משום משקה. פירש הר"ב להכשיר את הזרעים דיליף ליה בג"ש. כתיב הכא (שיר השירים ד׳:י״ג) שלחיך פרדס רמונים פירש"י [*שלחיך דם נדה השלוח מן האשה. פרדס רמונים] כפרדס זה שהוא נעול להשתמר כך בנות ישראל נועלות פתחיהן בימי נדותן מהיזקק לבעליהן. עם פרי מגדים היינו בנים ובנות וכתיב (איוב ה׳:י׳) ושילח מים על פני חוצות. מה מים מכשירים אף דם נדות מכשירים. ורבנן אדם דן ק"ו מעצמו. ואין אדם דן ג"ש מעצמו. וכתבו התוס' וא"ת ה"מ דם שהאשה טמאה בו כדמשמע קרא. כפרדס שהוא נעול כך בנות ישראל נועלות פתחיהן מלהזקק לבעליהן בימי נדותן. אבל דם ירוק שהוא טהור. לא. ותו דמשמע דלא פליגי אלא בדם ירוק. אבל בדם נדה מודו כ"ע דמכשיר. וכיון דרבנן לית להו ג"ש. דם נדה מנא להו. וי"ל דדם נדה. נפקא בתוספתא דשבת פ' הזורק. דקתני מניין לדם שהוא משקה. נאמר כאן (ויקרא י״ב:ז׳) וטהרה ממקור דמיה. ונאמר להלן. (זכריה י״ג:א׳) ביום ההוא יהיה מקור נפתח לבית דוד וליושבי ירושלים לחטאת ולנדה. ע"כ. ומכיון דדם נדות נפקא לן מאותו ג"ש. אייתר [*לר"מ] הך גזירה שוה דשלחיך. לדם טהור. [*ועיין בפ"ו דמכשירין מ"ד]:

רבי יוסי אומר לא כך כו'. כתב הר"ב והלכה כר' יוסי והוא חכמים דפליגי אעקביא. ותימה דקשיא הלכתא אהלכתא. ובגמרא רבי יוסי אומר כו' היינו ת"ק הא קמ"ל מאן תנא קמא רבי יוסי. וכל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם. וכן העתיק הרמב"ם. ור"י הוא ת"ק כו'. וי"ל דהר"ב נמי שכתב והוא חכמים. לא נתכוין למוזכרים חכמים במשנה. אלא לת"ק נתכוין. ודבר מפורסם הוא דת"ק מקרי חכמים. ומ"מ בעיקר פסק הלכה ק"ל. אמאי לא פסקינן כחכמים. והרמב"ם בפירושו פסק גם כן כת"ק. וקשיא למה. אבל בחבורו [פ"ה הלכה ו מהא"ב] כתב טהור. והיינו כחכמים. וכן כתב שם המגיד. [וע' ברא"ש]. ומצאתי להר"ן בפ"ב דשבועות שכתב בשם הרמב"ן דבפלוגתא דרישא הל' כת"ק. דהיא סתם מתניתין. אבל בירוק נקטינן כרבי יוסי. שהרי הוא שנוי בלשון חכמים במשנתינו. ותנינן בבחירתא. דם הירוק עקביא בן מהללאל מטמא וחכמים מטהרין. כיון ששנו שם ר' יוסי בלשון חכמים. אלמא הלכתא כוותיה. כדאמר בריש תפלת השחר (ברכות דף כז.) הלכה כרבי יהודה הואיל ותנן בבחירתא כותיה. ועוד דאף עקביא בן מהללאל חזר בו. דתנן התם ובשעת מיתתו כו' וסתמא דמלתא לגבי רבי יוסי חזר בו. ולא לתלות כתנא קמא דמתניתין. דהא לא קתני התם בפלוגתא אלא חכמים. דהיינו רבי יוסי. ומסתמא לגבי מאן דפליג עליה התם. הדר ביה. ועוד דסוגיין כו' וכן דעת הרמב"ם ז"ל. ולא עוד אלא שפסק [ר"ל בחבורו] כדברי בית הלל ע"כ לשון הר"ן. ולפי זה הא דאמר בגמרא רבי יוסי היינו תנא קמא. כלומר היינו חכמים. ולגבי רבי מאיר קרי להו תנא קמא. ושפיר קאמר הר"ב שהוא חכמים. אלא דקשיא מאי דפסק הלכה כת"ק: