הַזָּב וְהַזָּבָה שֶׁבָּדְקוּ עַצְמָן בְּיוֹם רִאשׁוֹן וּמָצְאוּ טָהוֹר, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וּמָצְאוּ טָהוֹר, וּשְׁאָר יָמִים שֶׁבֵּינְתַיִם לֹא בָדְקוּ, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, הֲרֵי הֵן בְּחֶזְקַת טָהֳרָה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, אֵין לָהֶם אֶלָּא יוֹם רִאשׁוֹן וְיוֹם שְׁבִיעִי בִלְבָד. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, אֵין לָהֶם אֶלָּא יוֹם שְׁבִיעִי בִלְבָד:

הגיע זמנה לראות. ולא ראתה, ונישאת:

הזב והזבה שבדקו עצמן ביום ראשון כו': כבר ידעת החוקים שבאו בזב וזבה שהם צריכין שבעת ימים נקיים ואם יראו בהם טומאה הימים הראשונים יפלו ויתחיל למנות מכאן ואילך והימים האלה אשר בין הא' והז' מז' ימי נקיים הם לדעת רבי יהושע ורבי עקיבא בחזקת טומאה כי אפשר שראו בה טומאה כיון שלא בדקו עצמו אלא שרבי יהושע מקל בדבר שהוא ספק וסופר היום הא' והז' ואם אינם רצופים הצריכום אחר היום הזה ה' ימים בלבד ורבי עקיבא אינו מקל בכך וסופר הז' בלבד ומצריך אותו לחשוב אחר כך ששת ימים עד שיהיו ז' ימי נקיים רצופין והלכה כר' אליעזר:

ביום ראשון. פי' לנקיים. שהוא רביעי להתחלת זיבה:

רבי אלעזר אומר. כתב הר"ב דהלכה כמותו. הכי איפסק בגמרא (לעיל דף ז'):