הַתּוֹלֵשׁ סִימָנֵי טֻמְאָה, וְהַכּוֹוֶה אֶת הַמִּחְיָה, עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה. וּלְטָהֳרָה, עַד שֶׁלֹּא בָא אֵצֶל הַכֹּהֵן, טָהוֹר. לְאַחַר הֶחְלֵטוֹ, טָמֵא. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, שָׁאַלְתִּי אֶת רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְאֶת רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ הוֹלְכִין לְגַדְוָד, בְּתוֹךְ הֶסְגֵּרוֹ, מַה הוּא. אָמְרוּ לִי, לֹא שָׁמַעְנוּ. אֲבָל שָׁמַעְנוּ, עַד שֶׁלֹּא בָא אֵצֶל הַכֹּהֵן, טָהוֹר, לְאַחַר הֶחְלֵטוֹ, טָמֵא. הִתְחַלְתִּי מֵבִיא לָהֶם רְאָיוֹת. אֶחָד עוֹמֵד בִּפְנֵי הַכֹּהֵן וְאֶחָד בְּתוֹךְ הֶסְגֵּרוֹ, טָהוֹר, עַד שֶׁיְּטַמְּאֶנּוּ הַכֹּהֵן. מֵאֵימָתַי הִיא טָהֳרָתוֹ, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, לִכְשֶׁיִּוָּלֶד לוֹ נֶגַע אַחֵר וְיִטְהַר מִמֶּנּוּ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, עַד שֶׁתִּפְרַח בְּכֻלּוֹ, אוֹ עַד שֶׁתִּתְמַעֵט בַּהַרְתּוֹ מִכַּגְּרִיס:

עד שלא העלו שער. בא הנגע, דחשיבי כעור בשר, היינו תחלתן טומאה. וכשעלו שערות, הוי טהרה, שדינן בנתקים. וכשנקרחו, היינו סופן טומאה. וכן שחין ומכוה וקדח דעד שלא באו בא הנגע, היינו טומאה. וכשבא השחין והמכוה והקדח, היינו טהרה. דבעינן שיקדים השחין והמכוה לשאת, דכתיב (ויקרא י״ג:י״ט) והיה במקום השחין שאת, שיקדים השחין לשאת ולא שתקדים השאת לשחין. כשחזרו ונעשו צרבת, היינו טומאה:

התולש סימני טומא' הוא שיסיר שער לבן או יחתוך המחיה והדומה לזה וכבר השרשנו בשלישי ממכות (דף יג:) שכל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה ואמר יתברך (דברים כ״ד:ח׳) השמר בנגע הצרעת הנה כל מי שיסיר נגעי צרעת מגופו או מגוף חבירו או מן הבגד ילקה מלקות. זה הענין עמידת הגדרים כמו שיתלה באיסור והיתר ויצטרכו בזה תנאי עמידת הגדרים כולן ר"ל עדי' והתראה והדיינין כמו שהתבאר במקומו אולם ענין הטומא' והטהרה הוא כמו שנזכיר שאם הוסר הנגע קודם שיראהו הכהן הנה הוא טהור ואם היה הסרתו אחר החלט הנה הוא טמא ואם הסיר אותו בתוך ימי הסגר הנה זה שאל ר"ע לר"ג ור"י הולכי' למקום שהוא ולא היה אצלם בזה תשובה וענה עליו בתשובה מורה שהוא טהור וכבר ביארה התוספתא ענין ראיות ר"ע והוא אמרם בכאן ענין מה עד שלא בא אצל כהן טהור לא מפני שלא ראה כהן סימני טומאה אף תוך הסגר טהור עד שיראה כהן סימני טומאה אמרו לו יפה אמרת ולא יטעך אמרו אף תוך הסגר טהור שתחשוב שזה יסתיר השרשים אשר התבארו בתחלת הסדר [אבל משנה שלמה היא בפ' דלקמן מ"ח ובפ"ק דמגילה (משנה ז)] שהמצורע מוסגר טמא לפי ששיעור המאמר כן אף תולש סימני טומאה תוך הסגר טהור יהיה אחר שלימות ימי ההסגר אי לא ימצא בו הכהן סימן טומאה ולא תקדים לו ג"כ ראיות סימן עוד חזר והסכים עמו ת"ק כאשר הוסרו סימני טומאה אחרי החלט ואמר מאימתי הוא טהרתו והלכה כחכמים וכר"ע:

התולש סימני טומאה כו'. תניא בספרי פרשת תצא. השמר זה ל"ת. בנגע זה שער לבן. הצרעת זו המחיה אין לי אלא עד שלא נזקק לטומאה משנזקק לטומאה ואחר הפטור. מנין. ת"ל לשמור מאד לעשות. אין לי אלא נגעי אדם. נגעי בתים ונגעי בגדים מנין ת"ל ככל אשר יורו אתכם הכהנים הלוים. אין לי אלא מתוך החלט מתוך הסגר מנין. ת"ל כאשר לוויתים. אין לי אלא כולו. מקלתו מנין ת"ל [לשמור לעשות] ובת"כ מנין לתולש סימני טומאה במקום נתקו. שהוא עובר בל"ת. ת"ל ואת הנתק לא יגלח. הר"ש:

[*התחלתי מביא להם ראיות. כתב הר"ב בתוספתא [מייתי] דכך היתה ראייתו כו' מפני שלא ראה כו' תוך הסגר כו' שלא ראה כו' הלכך כו' קודם שיאמר לו כו'. ודבר תמוה הוא זה שאין ראייתו אלא על שלא ראה כו'. וילמד ממנו עד שיאמר לו כו'. אע"פ שראה. אבל בתוספתא והביאה הר"ש איתא. שר"ע לא אמר אלא הראיה משלא ראה על שלא ראה. וא"ל יפה אמרת. ואחר כך איתא אחד עומד. ולפי זה אחר שהסכימו לר"ע בלא ראה. הוסיפו עוד לפסוק הדין שאף כל שלא אמר כו'. ולא שר"ע מדנפשיה הוציא לפסוק על שלא אמר כו'. ואין לו ראיה. אלא על שלא ראה וכו']:

[*טהור עד שיטמאנו הכהן. לשון הרמב"ם. ולא יטעך אמרו. אף תוך הסגר טהור. שתחשוב שזה יסתור השרשים אשר התבארו בתחלת הסדר [ר"ל בהקדמתו. אבל משנה שלמה היא. בפרק דלקמן משנה ח'. ובפ"ק דמגילה משנה ז] שהמצורע מוסגר טמא לפי ששיעור המאמר כן אף תולש סימני טומאה תוך הסגר טהור [ר"ל] אחר שלימות ימי הסגר. [יהיה טהור. אחר שלא] ימצא בו הכהן סימן טומאה. ולא [תקדם] לו ג"כ ראיית סימן. עכ"ל]:

לכשיולד לו נגע אחר כו'. ואע"ג דתנן לעיל בפ"ג. דאין מחליטין את המוחלט שאני הכא דנקצצה ומן הדין טהור וקנסא בעלמא הוא. כדלקמן הר"ש:

ויטהר. פי' הר"ב דכיון דנתרפא מן השנייה אגלאי מלתא כו'. כ"כ הר"ש. ומייתי גמ' פ"ה דבכורות דף לד. דהתם מייתינן למתני' דלקמן. ובעי עלה יטהר תנן. דמשמע מיד כשיולד לו נגע אחר טהר מן הראשונה. או ויטהר תנן. דמשמע כשיטהר מן השני. אז יטהר מן הראשון. נ"מ דנגע אחרון נולד לו בימי חתנות דתנן לעיל בפ"ג משנה ב' דנותנים לו שבעה ימים כו' אי אמרת יטהר תנן. מקמייתא טהור ולבתרייתא נטרין ליה ז' ימי משתה. אלא אי אמרת ויטהר תנן. סוף סוף כי לא מטמית לבתרייתא הא מיטמא וקאי מקמייתא מאי תיקו. ואולי משום דויטהר הוי לחומרא נקט ליה הר"ב הכי והשמיט לכתוב דתלמודא נסתפק בגירסא: