נְגָעִים ז׳ · ב׳

שהיו בו קודם למתן תורה ק' מה דהוה הוה. ומה נפ"מ בזה [כחגיגה די"א ותענית ד"ה ב']. י"ל משום דכל הנהו אינך דחשיב תנא. כולהו רק מהך ילפינן. מדאמרה תורה כי יהי' בו נגע דמשמע להבא. ור"ל שיתהווה בו הנגע משעת הצווי ואילך דמאז מתחיל שעת חיוב. ולאפוקי כשבשעת הצווי כבר הי' בו הנגע שנולדה בו בשעת הפטור. אמ"ט. ומינה ילפינן דה"ה אינך דחשיב תנא דגם הם נולדו בשעת פטור. אע"ג שנתקיימו עד אחר שעת חיוב אפ"ה אמ"ט בנגעים ומדכולהו מנגע שקודם מ"ת נפקא להכי אקדים תנא למנקט להמלמד ברישא:

כך הי' נ"ל פי' משנה חמורה הזאת. וכן נראה ג"כ דעת הרמב"ם [בפ"ו מטו"צ] שפסק כרבנן וטהור' לגמרי. אולם שפיל ואזיל בר אווזא ועינוהי מטייפין בתוספתא [ספ"ב דמכילתין]. שם כתוב הדר הוא כך. ראב"י אומר הואיל ותחלתו וסופו טמא. טמא. וחכ"א יראה בתחלה. ופי' הר"ש. דנ"מ בפלוגתיי' אם פשתה השתא. לראב"י טמא. ולרבנן יראה בתחלה ויסגיר. מדאין פשיון מטמא בתחלה. עכ"ל הר"ש. וא"כ מדדחיקא לן מילתא טובא לאפושי בפלוגתא. לומר דרבנן דתוספתא אינן רבנן דמשנתינו לפיכך צ"ל דהא דקאמר משנתינו וחכמים מטהרים. ר"ל שלא יוחלט בפשיון. וכמו שפי' הר"ש התוספתא. ולפי"ז א"א תו לומר דפלוגתייהו דראב"י ורבנן יהי' בכל ד' אופנים הנ"ל. דהרי באופן א' שאמרנו. דהיינו בשאירעו כל השינויים שבמשנתינו מחיוב לפטור ומפטור לחיוב. הכל קודם שבא לפני הכהן. ואח"כ הובא לפני הכהן בזמן חיוב בתרא עם פשיון. בכה"ג א"א לומר שראב"י מטמא ע"י פשיון זה. דהרי השתא הוא הפעם הראשון שבא לפני הכהן. והרי כו"ע ס"ל דאין פשיון מטמא בתחלה. אע"כ דלפי התוספתא שזכרנו רק בג' האופנים האחרים הנ"ל פליגי. דהיינו שבא לפני הכהן בזמן חיוב. והסגירו. ובתוך ימי הסגרו נתהווה מקום פטור. ובסוף ההסגר שוב מצאו הכהן במקום חיוב עם פשיון. דלראב"י אמרינן דהיא היא הראשונה. ומדפשתה יחליטנה. ולרבנן ס"ל דמדהפסיק בינתיים מקום פטור. אמרינן דזאת בתרא נגע חדש הוא. ולהכי יסגירנה. ואע"ג דבהלכה תוך ימי ההסגר וחזרה בסוף ההסגר. אמרינן לעיל [פ"ד מ"ז] דדיינינן שהיא היא. י"ל התם בשעה שהלכה תוך ימי ההסגר הי' עכ"פ המקום ראוי לנגע. משא"כ הכא כיון שנתהווה מקום הנגע בינתיים מקום פטור. דיינינן לה כאילו פטרו הכהן לגמרי ביני וביני. וזאת הבתרא נגע חדש הוא ותראה בתחלה. וכ"כ פליגי באופן ג' הנ"ל. דהיינו שהסגירו הכהן בזמן חיוב. ובסוף ההסגר מצא' הכהן במקום פטור ופטרו. ולאחר הפטור שוב חזרה למקום חיוב עם פשיון. דלראב"י דיינינן לה שהיא היא הראשונה. ולפיכך הו"ל ככל פשיון שאחר הפטור דיוחלט [כפ"א מ"ג]. ואע"ג דלעיל [פ"ד מ"ז] אמרינן דבהלכה ופטרה. וחזרה לאחר הפטור תראה בתחלה. י"ל דס"ל לראב"י דהתם שאני שהלכה לגמרי ביני ביני. משא"כ הכא הרי הנגע נשארת ביני ביני במקומה. רק שהי' מקום פטור שם ביני ביני. אבל רבנן ס"ל דלא מחלקינן בהכי. אלא דיינינן לה הכא כהלכה וחזרה הנ"ל ותראה בתחלה. וכ"כ פליגי באופן הד' שזכרנו. דהיינו שכשהיתה בתחלה במקום חיוב היה בה סיט"ו. דהיינו ש"ל או מחי'. והחליטו הכהן. ואחר ההחלט נקמט מקומה. וטיהרו או לא טיהרו הכהן. ואח"כ חזרה להתהוות מקום חיוב. וגם עבר הש"ל והמחי'. אבל נגד זה בא לה פשיון. דלראב"י אמרינן דהיא היא. והרי בכה"ג אמרינן לעיל [פ"ה מ"ב] דבעבר ש"ל ומחי' ובא פשיון תחתיו דהרי הוא בחלוטו. ולרבנן שאני הכא. דהפסיק מקום פטור בינת ים. הו"ל הך בתראה כנגע חדש. ואין פשיון פוסל בה בתחלה. ולהכי יסגיר. כך נ"ל פי' המשנה לפי התוספתא. אבל להרמב"ם דס"ל דלרבנן טהור לגמרי אפשר לומר שהי' לו הגירסא בתוספתא לרבנן תראה כתחלה. בכ"ף הדמיון. וכ"ה הגירסא לפני בלשון התוספתא שהביא הר"ש [וכן מצינו בכמה דוכתי שמשונה גירסת התוספתא שבהר"ש מהגירסא שבתוספתא שלנו]. וס"ל להרמב"ם דמ"ש התוספתא כתחלה. ר"ל תראה כאילו עדיין היא במקום פטור. דהיינו כמו שהיתה קודם שחזרה למקום החיוב. א"נ שבאמת הי' להרמב"ם הגירסא בתוספתא. וחכמים אומרים טהור. אמנם אין להקשות במשנתינו למה לא הזכיר התנא היאך יהיה הדין אם נתהווה הנגע בזמן חיוב ונתקיימה עד זמן פטור. די"ל דה"ט משום דזה ממילא שמעינן לה. דבכה"ג לכ"ע טהור. וגם זה פשוט דכשראהו הכהן בזמן חיוב עם סי' טומאה והחליטו. אף דאח"כ נתהוות במקום פטור. לא אמרינן דטהור למפרע. דהרי לא עדיף מאילו עברה הנגע לגמרי. ולפיכך צריך להתטהר בצפרים וקרבנות מהטומאה דמקודם. אולם מה שלא הזכיר התנא. בהי' בהרת בעור. ונקמט. וחזר ונתפשט. מה דינו. בהא מסתפיקנא. מי נימא דדינו כאינך שזכר התנא. או דילמא שאני אינך שנתבטל הנגע לגמרי ביני ביני. אבל נגע שבעור הבשר ונקמט. הרי כיון שהנגע עומד בעינ' רק שנתכסת הו"ל כמוח' בקופסא. ואפילו לא חזרה הרי היא בטומאתה כבתחלה. וכן נראין הדברים דהרי פטור ביהס"ת ילפינן מדכתיב לכל מראה עיני הכהן [כהר"ש פ"ב מ"ד] והיינו שיהא הנגע במקום שנראה להכהן. וא"כ נגע זו שכבר ראהו הכהן וטימאו. ומה יועיל שחזר ונקמט. וכי צריך שיהי' הכהן רואהו לעולם. אלא כיון שראהו פעם אחת וטימאו משום סיט"ו שהי' בו. נשאר בטומאתו אף שנקמט העור ונתכסה אח"כ והרי הוא כאילו כסהו במטפחת דלא ס"ד שיטהר עי"ז. מדא"א בו כל מראה עיני הכהן. אבל להרמב"ם [ספ"ו מטו"צ] ילפינן פטור דביהס"ת. מדכתיב בעור בשרו. ור"ל דכל שנקמט ונתכסה המקום שבו הנגע. שוב איננה בעור הבשר. וכליתא דמי ונטהר ולפיכך צ"ע הך דינא:

נעשית מספחת שאת כו'. פי' הרמב"ם והרע"ב בזה דחוקים. ונ"ל לפרש רישא כפי' הרע"ב. ואשמעינן בה בנשתנה איזה אב לתולדה שלו. וכאן אשמעינן אפי' בנשתנה אב לתולדה שאינה שלו וזהו שאמר נעשית (ר"ל השלג דאתחיל בה ברישא) מספחת שאת (ר"ל תולדות השאת) או (ר"ל הצמר לבן דאיירי בה בסיפא דרישא נעשית) מספחת עזה (ר"ל תולדות עזה):