נְגָעִים ה׳ · א׳

כל ספק נגעים טהור אליבא דכולי עלמא היכא דליכא חזקה לטהרה ולטומאה:

והר"ש פי' דלהכי לא נקט תנא וכן במחי'. משום דמחי' הבאה ממקום פסיון לא מטמא. דפסיון מטמא רק סמוך להאום מבחוץ. ומחי' בעינן שתהא מבוצרת. ונ"ל כוונתו דאף דהוה מצי למנקט דהמחי' לא נולדה במקום הפסיון. עכ"פ התנא לא רצה להאריך. ועל פי' זה רתוי"ט נטה בכידון. והקשה לשאול. דא"כ למה גבי מחי' לעיל נקט תנא וכן בפסיון. והרי לא ראי זה כראי זה דזה מבפנים וזה מבחוץ. ועוד המטיר כמה קושיית על פי' זה ולבסוף העמיד דברי הר"ש בקושיא. וכפי הנראה מדברי רבינו. רצה להוכיח שפי' הר"ב והר"מ אמת. מדהביא פירושם בראש דבריו דלהכי לא נקט תנא הכא בהלך הפסיון שבא מחי' חלופו. משום דכשהלך הפסיון ובא מחי'. לפעמים יהא טהור. וכגון שהמחי' מיעטה את הנגע. עד שאין הנגע סביב להמחי' כרוחב ב"ש. אולם מאד מאד גדלה עלי מדורת התימה על רבינו הגדול. איך אגב שטפי' הי' יכול לבו מקום אבני שיש טהור להתיישב בתירץ זה. שגם ע"ז ק' רישא דקתני הלך שער לבן ובא מחי' תחתיו דטמא. וק' והיאך נקט מחי'. והרי אפשר שאפילו יהי' מחי' ואפ"ה יהא טהור וכגון שמיעטה המחי' את הגריס של הנגע. עד שאין ברוחב ב"ש מהנגע סביב המחי'. אע"כ דלא חש תנא לזה דכה"ג לא מקרי מחי'. כמו דלא חש לפרש דמיירי שהמחי' כגודל עדשה ושהיא מכונסת. משום דעל כרחך הכי מיירי. דכל שאינה כן לא מקרי מחי'. וכמה ככרין דנרד למרי דכי כי האיר עיני בפירושי שבפנים. אשר כל הרוחות שבעולם לא יזיזוהו ממקומו. ועתה בא וראה כמה גדולים מעשה אלקינו. כי יודע אני כי כשל כח הסבל. כי פוסח עבדיך. ואף גם זאת פסחים בזזו בז. כי ד' דבר בקדשו אני את דכא. ועל כן ימלא פי תהלתו:

ספק שאחרת באה תחתיה. עי' א"ר. ומה שהביא ראיה דהלכה וחזרה במקומה הראשון ה"ה כמו שהיתה מלקמן פ"ט שמא תכניס ותפשה ע"ש. לכאורה אין מובן. ואולי כוונתו דבשלמא בגוונא דמתני' דבסוף שבוע פשתה ולא חזינן להדיא שום רפואה. לכן מאין לומר דהראשונה הלכה וכמש"כ התוי"ט בס"פ דלעיל אבל התם דחזינן דהתחילה להתרפאות שהרי כנסה על כן יש לנו לומר דהיא נתרפאת כולה. ואותה שלפנינו היא חדשה. אלא ע"כ מוכח דאף אם היא חדשה ה"ה כמו שהיתה: