נְגָעִים ד׳ · ו׳

בַּהֶרֶת כַּגְּרִיס וּבָהּ מִחְיָה כָעֲדָשָׁה וְשֵׂעָר לָבָן בְּתוֹךְ הַמִּחְיָה, הָלְכָה הַמִּחְיָה, טְמֵאָה מִפְּנֵי שֵׂעָר לָבָן. הָלַךְ שֵׂעָר לָבָן, טָמֵא מִפְּנֵי הַמִּחְיָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן מְטַהֵר, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הֲפָכַתּוּ הַבַּהֶרֶת. בַּהֶרֶת, הִיא וּמִחְיָתָהּ כַּגְּרִיס, וְשֵׂעָר לָבָן בְּתוֹךְ הַבַּהֶרֶת, הָלְכָה הַמִּחְיָה, טְמֵאָה מִפְּנֵי שֵׂעָר לָבָן. הָלַךְ שֵׂעָר לָבָן, טָמֵא מִפְּנֵי הַמִּחְיָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן מְטַהֵר, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הֲפָכַתּוּ בַהֶרֶת כַּגְּרִיס. וּמוֹדֶה, שֶׁאִם יֵשׁ בִּמְקוֹם שֵׂעָר לָבָן כַּגְּרִיס, שֶׁהוּא טָמֵא:

הטקסט מוצג עם ניקוד

על המשנה הזו

משנה נְגָעִים ד׳ ו׳, מתוך מסכת נְגָעִים שבסדר טהרות. למטה מובאים פירושי ברטנורא, רמב״ם ותוספות יום טוב על המשנה, בעברית מנוקדת.

כל המפרשים

רמב״ם

רבי משה בן מימון · ספרד ומצרים, המאה ה־12

כבר קדם ששער לבן לבדו סימן טומאה וכן המחיה. וכאשר היתה הבהרת כגריס ובה מחיה כעדשה נוספת על שיעור הגריס ושער לבן בתוך המחיה עוד הוסרה המחיה ונשאר שער לבן בתוך הבהרת אומר ר"ש שהוא אז אינו סימן טומאה לפי שזה השער לבן אין לבהרת שלא הפכתו הבהרת למראה לבן לפי שבשר החי יראה צמיחתו והשם אמר (ויקרא י״ג:י׳) והיא הפכה שער לבן עד שתהיה היא אשר שינתה השער וחכ"א שמאז שיהיה שער לבן בתוך הנגע הנה הוא טמא שאמר ושער בנגע הפך לבן ואמר והיא הפכה שער לבן כדי שיתקדם שער לבן לנגע כמו שיתבאר וכן כאשר יהי' קיבוץ הבהרת עם המחיה כגריס ושער לבן בבהרת אשר הוא פחות מכגריס והוסרה המחיה ונשאר המקום כולו לבן והוא בהרת כגריס אמר ר"ש שזה השער לבן לא הפכתו הבהרת כגריס לפי שאצל מה שיהיה זה השער לבן פחות מכגריס היתה הבהרת והוא כבר אמר והיא הפכה שער לבן ואין הלכה כר"ש בשני המאמרים:

נחלת הכלל

תוספות יום טוב

רבי יום טוב ליפמן הלר · המאה ה־17

[*כעדשה. [כתב הר"ב ומחיה אין פחות מכעדשה]. כמ"ש במ"ב בד"ה ומטמא בכ"ש כו']:

[*טמאה. בכולה מתני' קתני בנשאר שער לבן טמאה ובנשארת המחיה טמא חוץ מבדברי ר"ש בסיפא [גבי ומודה] דקתני טמא על שער לבן ולא ידעתי בכל זה והרמב"ם בספ"ד מהט"צ העתיק בכולהו טמא]:

ר' שמעון מטהר מפני שלא הפכתו הבהרת. דדריש בת"כ ושערה הפך לבן ושערה ולא שער מחיתה ורבנן קרא אחרינא כתיב ושער בנגע הפך נגע זה מ"מ כלומר שהנגע הפכו. והרי היה כאן נגע קודם שהפך [הר"ש]:

בהרת היא ומחיתה כגריס וכו'. הלכה המחיה טמאה מפני שער לבן. כדאמרן ושער בנגע הפך. והרי היה נגע קודם שנהפך השער לבן [*שהבהרת שהיא ומחיתה כגריס טמא. כדתנן במשנה ב פ"ו]:

ר' שמעון מטהר כו'. דדריש ושערה ולא שער מקצתה. כלומר שער כולה של בהרת כגריס דבהרת כגריס הפכה השער. ולא שמקצתה הפכה השער [הר"ש]:

ומודה שאם יש במקום שער לבן כגריס שהוא טמא. יראה לי דאשמעינן דאע"ג דלא ידעינן אם קדם הבהרת אם לא. וכת"ק דרבי יהושע דס"פ:

נחלת הכלל

תפארת ישראל - יכין · נְגָעִים ד׳ ו׳

א׳
ומטמא בכל הננעים בכל נגעי אדם. בגדים. ובתים. אבל שער לבן אינו סי' טומאה רק בנגעי עור ובשר ובשחין ומכוה:
נחלת הכלל · Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913

תפארת ישראל - בועז · נְגָעִים ד׳ ו׳

א׳
ותמה רתוי"ט. למה ברישא בהלכה המחי' נקט טמאה לשון נקיבה. ובסיפא בהלך ש"ל נקט טמא לשון זכר. והניח בצ"ע. ולכאורה הי' נראה דהיכא דהוחלט בש"ל לא שייך למנקט טמא לשון זכר. דאז הוי משמע דקאי אמנוגע. והרי הש"ל יש בו עדיין צד טהרה. כשיהפוך כולו לבן. ואז אפילו ישארו הב' שערות. יהי' טהור [וכמ"ג]. להכי נקט טמאה. דהיינו זאת הנגע בתמונתה השתא טמאה. אבל במוחלט במחי'. דמעכב ההופך כולה לבן. דכל עוד שהמחי' במקומה לא אפשר בה צד טהרה שפיר שייך למתני גבה לשון טמא. אבל באמת הא ליתא. דהרי בסיפא ביש במקום הש"ל כגריס. דג"כ טמא משום הש"ל. ואפ"ה נקט לשון זכר טמא. ואת"ל שאני התם דמדאיכא בהמנוגע חזקת טומ' מהמחי' שהי' בו תחילה. להכי שייך שפיר לשון טמא. עכ"פ הרי במשנה ד' בהי' בו ש"ל ושער שחור שאין בו חזקת טומא' עדיין. ואפ"ה נקט תנא לשון טמא. אלא נ"ל דבהלכה המחי' טמאה קרינן במפיק. ור"ל הליכת המחי' טימאה להנגע משום השער לבן שנתהווה בה דמקודם לא הי' טמא משום השער לבן. מדלא הי' בתוך הנגע בעצמה. והשתא הן בתוכה. משא"כ בסיפא בהלך לו הש"ל שפיר קאמר טמא מפני המחי' דהרי גם מקודם טמא הי' משום המחי'. ולפי"ז בסיפא בהי' ש"ל בבהרת כגריס. נמי שפיר נקט טמא. משום דבכה"ג גם קודם שהלכה המחי' הי' טמא משום הש"ל. וכ"כ במשנה ד' בנולדו בהבהרת ש"ל ואח"כ גם שער שחור. ג"כ שפיר נקט טמ'. דר"ל גם אחר שנולד השער שחור עוד טומאתו בו כמקודם משום הש"ל. והאמת עד לעצמו:
נחלת הכלל · Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913

רש״ש · נְגָעִים ד׳ ו׳

א׳
בהרת כגריס כו' ושער לבן בתוך המחיה כו' ר"ש מטהר כו' ומודה שאם יש במקום שער לבן כגריס שהוא טמא. לכאורה ר"ל דהיינו בבבא דרישא דאם השער הוא בבהרת. דע"כ לא פליג שם אלא משום דהשער בתוך המחיה כדקתני בהדיא. ולהכי חלקינהו לשתי בבות דלרבנן ודאי אפי' היא ומחיתה כגריס והשער בתוך המחיה טמא. וק"ל דהא בלא המחיה אין בנגע כשיעור דהא בעינן שיכנס בתוך הנגע כגריס כמש"כ הרע"ב לקמן רפ"ו. ויותר אני תמה על התוי"ט דלדידיה פשיטא ליה האי ומודה. ולדידי מיבעיא טובא. ועמש"כ לקמן בפ"י מ"י. ואולי כיון דמחיה סימן טומאה אינה מפסקת. ולפ"ז טובא אשמעינן תנא בהאי ומודה ואין לנו צורך בהויראה לי שבתוי"ט ואשר מזה דחה לקמן בס"פ פי' הר"ש והר"ת ע"ש. ואנכי מסתפק אם מחיה פחותה מכעדשה מפסקת כיון דאינה סימן טומאה. או דלמא הואיל שהיא ממין סימן טומאה אינה מפסקת (דומה לזה בת"כ שהביא התוי"ט לעיל מ"ד ד"ה או שער שחור ע"ש. וכן בכריתות (כא סע"א) לתירוצא דר' חייא ע"ש) ואולי דגם מצטרפת. ועי' לקמן פ"ו מ"ב וג'. שוב ראיתי בתוספתא הביאה הר"ש שם במ"ג דלענין צירוף פלוגתא. דר"מ ס"ל דמצטרפי ולחכמים לא מצטרפי אבל אפסוקי משמע שם דלא מפסקא ועי' רא"ש שם במ"ב וג' וה':
נחלת הכלל · Vilna Edition