טָהוֹר שֶׁהִכְנִיס רֹאשׁוֹ וְרֻבּוֹ לְבַיִת טָמֵא, נִטְמָא. וְטָמֵא שֶׁהִכְנִיס רֹאשׁוֹ וְרֻבּוֹ לְבַיִת טָהוֹר, טִמְּאָהוּ. טַלִּית טְהוֹרָה שֶׁהִכְנִיס מִמֶּנָּה שָׁלשׁ עַל שָׁלשׁ לְבַיִת טָמֵא, נִטְמְאָה. וּטְמֵאָה שֶׁהִכְנִיס מִמֶּנָּה אֲפִלּוּ כַזַּיִת לְבַיִת טָהוֹר, טִמְּאַתּוּ:

עמד בעיניו בשבוע ראשון ובשבוע שני, חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע. שדין העומד בעיניו בשבוע שני כדין הפושה. חזר, נותץ. הרי תשעה:

השרש שכל הבא ראשו ורובו כבא כולו וכמו שהבגד לא יטמא בהתחדש הנגע בו אא"כ היה ג' על ג' ומעלה כן לא יטמא ג"כ בבית המנוגע אלא א"כ היה מה שיכנס ממנו בבית המנוגע מג' על ג' ומעלה ואז יטמא הבגד כולו אולם אם היה הבגד עצמו מנוגע הנה בעת שיגיע ממנו כזית בבית טהור טמאוה לפי שהבגדים המנוגעים ואבני בית המנוגע ועציו ועפרו מטמאין בכזית בביאה ולשון סיפרא ולצרעת הבגד ולבית (שם יד) מקיש בגד לבית מה בית מטמא בביאה אף בגד מטמא בביאה אין לי אלא בגד מניין לרבות את כולן ת"ל (שם יג) זאת תורת נגע צרעת בגד הצמר מקישן לבגד מה בגד מטמא בביאה אף כולן מטמאים בביאה:

טהור שהכניס ראשו ורובו. כתב הר"ב דבציר מראשו ורובו לא חשיבא ביאה. ובת"כ והבא אל הבית כשיכניס ראשו ורובו. ופי' בק"א דדייק מדלא כתיב והבא בבית. אלא כתיב אל הבית. דמשמע שעדיין הוא יבא אל הבית. ומיהו בבציר מרובו לאו ביאה כלל היא. ע"כ. ועיין מ"ש במשנה י':

וטמאה שהכניס כו'. כתב הר"ב דנפקא לן מקרא. דכתיב ולצרעת הבגד ולבית. מקיש בגד לבית כו'. אי מה בית טעון צפרים. אף בגד כו' ת"ל זאת. ומ"ש הר"ב מנין לרבות את כולן כגון שו"ע ועורות. הר"ש השמיט ועורות ודייק *שפי' לשון כגון*. ומ"ש ת"ל זאת תורת כו'. מקיש כולן לבגד וכו'. אי מה בגד מטמא בכל הטומאות כגון שרצים וש"ז אף כלן ת"ל זאת. ת"כ:

שהכניס ממנה אפילו כזית כו'. אע"פ שלא עמד שם אלא שהכניסה והוציאה טמא. דדוקא גבי אילן שאין שם מחיצות בעינן שיהא עומד. כדכתיב בדד ישב. אבל בבית דאיכא מחיצות. כאילו עומד תחתיו ומטמא הבית כ"כ התו' בפי"ג דיבמות דף ק"ג ומתני' י"א דלקמן מסייעה להו. כמ"ש שם בס"ד (ד"ה כלים):