בַּיִת שֶׁהוּא מֵסֵךְ עַל גַּבֵּי בַיִת הַמְנֻגָּע, וְכֵן אִילָן שֶׁהוּא מֵסֵךְ עַל גַּבֵּי בַיִת הַמְנֻגָּע, הַנִּכְנָס לַחִיצוֹן, טָהוֹר, דִּבְרֵי רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, מָה אִם אֶבֶן אַחַת מִמֶּנּוּ מְטַמָּא בְּבִיאָה, הוּא עַצְמוֹ לֹא יְטַמֵּא בְּבִיאָה:

עמד בעיניו בשבוע ראשון ופשה בשני, חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע. חזר, נותץ. הרי שבעה:

אבן אחת מטמא בביאה כאשר היתה תוך האהל יטמא כל מה ששם כמו שיתבאר וכל שכן הבית בכללו כאשר יגיע תחת אהל והלכה כרבי אלעזר:

אם אבן אחת ממנו מטמא בביאה. כדלקמן *[ופסק הר"ב וכן הרמב"ם *[כר' אלעזר] והכ"מ פי"ו מהט"צ [הלכה ג'] לא כתב טעמו. ונראה לי משום דמסתבר טעמיה דר' אלעזר. דיליף בקל וחומר]: