נְגָעִים י״ג · ג׳

בַּיִת שֶׁנִּרְאָה בוֹ נֶגַע, הָיְתָה עֲלִיָּה עַל גַּבָּיו, נוֹתֵן אֶת הַקּוֹרוֹת לָעֲלִיָּה. נִרְאָה בָעֲלִיָּה, נוֹתֵן אֶת הַקּוֹרוֹת לַבָּיִת. לֹא הָיְתָה עֲלִיָּה עַל גַּבָּיו, אֲבָנָיו וְעֵצָיו וַעֲפָרוֹ נִתָּצִין עִמּוֹ. וּמַצִּיל עַל הַמַּלְבְּנִים, וְעַל שְׂרִיגֵי הַחַלּוֹנוֹת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מַלְבֵּן הַבָּנוּי עַל גַּבָּיו, נִתָּץ עִמּוֹ. אֲבָנָיו וְעֵצָיו וַעֲפָרוֹ מְטַמְּאִין בְּכַזַּיִת, רַבִּי אֶלְעָזָר חִסְמָא אוֹמֵר, בְּמַה שֶּׁהֵן:

הטקסט מוצג עם ניקוד

על המשנה הזו

משנה נְגָעִים י״ג ג׳, מתוך מסכת נְגָעִים שבסדר טהרות. למטה מובאים פירושי ברטנורא, רמב״ם ותוספות יום טוב על המשנה, בעברית מנוקדת.

כל המפרשים

ברטנורא

רבי עובדיה מברטנורא · איטליה, המאה ה־15

הכהה. בסוף שבוע שני, וההולך לגמרי. שנים אחרים, הרי ארבעה:

נחלת הכלל

רמב״ם

רבי משה בן מימון · ספרד ומצרים, המאה ה־12

מלבנין אשר יהיו ממעל על שטח הקורה:

וסריגי החלונות הסבכות אשר בחלון יהיו מעץ וממתכות גם כן ואין הלכה כרבי יהודה ולא כרבי אלעזר:

נחלת הכלל

תוספות יום טוב

רבי יום טוב ליפמן הלר · המאה ה־17

נראה בעליה נותן את הקורות לבית. שלצורך הבית *(נבנו למעזיבת) הבית ואינם עציו של עליה המיוחדים אליה *(לחוד) כדמשמע מהכינוי. ק"א:

*[מלבנים. כתב הר"ב כמין לבנים מרובעות ששוטחין על הגגות. וה"ל לפרש לענין מה שוטחין אותן על הגגות. דאי אמרת שאין להם שום צורך להגג אלא ששוטחין שם הוא ללורך עצמן וגופן עד שיושטחו למקום אחר. א"כ מלתא דפשיטא היא שאינן בכלל אבניו וגו' ולא ה"ל להתנא לאשמעי' להא כלל אלא נראה שיש בהן צורך קצת אל הגג ומש"ה אצטריך לאשמעי' שיכול להצילן וזה ה"ל להר"ב לפרש]:

ועל שריגי החלונות. ל' הר"ש כמין סבכה שעושין בחלון שמסתכלים משם לרה"ר ועושין הסבכה שלא יפלו משם התינוקות. כ"פ הר"ש וסריגי תרגום סבכה כמ"ש בפ"ט דאהלות מ"ד:

נחלת הכלל

תפארת ישראל - יכין · נְגָעִים י״ג ג׳

א׳
וההולך לו ר"ל או שבסוף הסגר א' מצא שהלכה ועברה הנגע לגמרי:
נחלת הכלל · Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913

תפארת ישראל - בועז · נְגָעִים י״ג ג׳

א׳
ולענ"ד פשוט דה"ה בנטל האבנים תוך ימי הסגר א' או ב' ואח"כ חלץ וקצה וטח אחר הסגר ואח"כ חזרה נגע להבית. נמי דינא הכי. וכן משמע סתמא דמתניתין וגם מהרמב"ם [פט"ו מטו"צ] רק דהר"ש והרא"ש והר"ב נקטו דמתניתין מיירי שנטלן אחר שקצה וטח. מדקאמר במתניתין חזר נגע לבית. דמשמע שנטלן לאחר שקצה וטח. דמשמע שאחר שבנאן בבית האחר. לא הי' חסר רק חזרה. ורבותא קמ"נ תנא. אע"ג שלא נטלן עד אחר שקצה וטח. דבשעה שנטלן כבר הוסרו האבנים המנוגעים מהבית. אפ"ה מחשבו האבנים שנטל זקוקים לטומא'. ולפיכך בחזרה נגע להבית נטמאו גם הם: ונ"ל עוד פשוט. דה"ה בנטל מבית המוסגר עצים ועפר ובנאן בבית אחר. וחזרה נגע להבית הראשון הר"ז מקעקע העפר והעצים שבנה מהבית השני. רק תנא אבנים משום סיפא. מדבעי למתני בסיפא חזרה נגע להאבנים. והרי בעפר ועצים א"א שיחזור בהן נגע. דהנגע צריך שיוולד בהאבנים עצמן [כפי"ב מ"ג]. ואף לבתר מה שכתבנו שם דסגי בשהנגע היא על הטיט שכנגד אבנים. עכ"פ אם העפר הוא מבית הראשון. ונולד בו נגע נגד אבני בית השני. לא שייך בו לשון חזרה. מדלא אתיילד ריעותא לבית הראשון כלל. מדעיקר הנגע בהאבנים תליא. ורק מדמחובר הטיט בהאבן מחשב הנגע שבו כאילו נולד בהאבנים עצמן ולהכי מדנקט בסיפא אבנים נקט גם ברישא הכי: ומה"ט נ"ל נמי דנקט במשנתנו אבנים לשון רבים. ג"כ משום סיפא נקט הכי. מדבעי למנקט חזרה נגע להאבנים והרי כל חזרה בבתים הוא בב' גריסין [כספי"ב]. והב' גריסין צריכין שיהיו על ב' אבנים [כפי"ב מ"ג]: והא דלא קאמר נותץ את האבנים. היינו משום דגם בית מנוגע בעצמו א"צ לכתת ולשבר האבנים והעצים. עד אשר דק לעפר. אלא שמהרס הבנין כולו. ומנתק כל חלקיו זה מזה. וכמ"ש הרמב"ן [ויקרא י"א פל"ה]. דמלת נתוץ אינו לשון כתיתה. כמו שרגילין קצת לפתרו צערשטאססען. וזה טעות אלא יפה תרגם החכם איינרייססען. דהיינו הריסת הבנין כולו וכמ"ש הרמב"ן. וכן מוכח לע"ד דהרי בתנור וכיריים נמי כתיב יחוץ. ואפ"ה אמרינן [כלים פ"ה מ"ז] דסגי בשחולקו לג'. אלמא דנתיצה רק לשון הירוס משמע. וא"כ ה"נ הכא ולפיכך באותן האבנים שלקח מהבית השני לא שייך לשון נתיצה. רק שייך בהם לשון חליצה. ועוד נראה פשוט דכשבולט כזית מאבנים הננו לחלול הבית השני נטמא כל אשר בבית השני כשחזרה הנגע להבית הראשון. אבל כשלא חזרה. הרי גם בבית הראשון טהור. ואיך יטמאו האבנים שנטל משם בעוד הנגע שם. דדוקא האבנים שבהן הנגע שחלצן מהמוסגר. מטמאין הבית שנכנסו בו [וכלעיל סימן כ"ב] אע"ג שלא חזרה הנגע להבית. אבל לא שאר אבני בית המוסגר:
נחלת הכלל · Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913

רש״ש · נְגָעִים י״ג ג׳

א׳
ברע"ב ד"ה מלבנים. כמין לבנים כו'. תימה דהא משמע לעיל פי"ב מ"ב דלבנים אינן בכלל אבניו דכתיב גבי ונתץ ועמש"כ שם וכ"כ הרמב"ם בחבורו פי"ד ה"ח. ואולי קודם שנתלבנו הוו כמו טיט בעלמא ובכלל עפר ע"ש בתוי"ט ד"ה ועפר:
נחלת הכלל · Vilna Edition