הָיָה עוֹמֵד בִּפְנִים וּפָשַׁט יָדוֹ לַחוּץ וְטַבְּעוֹתָיו בְּיָדָיו, אִם שָׁהָה כְדֵי אֲכִילַת פְּרָס, טְמֵאוֹת. הָיָה עוֹמֵד בַּחוּץ וּפָשַׁט יָדוֹ לִפְנִים וְטַבְּעוֹתָיו בְּיָדָיו, רַבִּי יְהוּדָה מְטַמֵּא מִיָּד. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, עַד שֶׁיִּשְׁהֶה כְדֵי אֲכִילַת פְּרָס. אָמְרוּ לוֹ לְרַבִּי יְהוּדָה, מָה אִם בִּזְמַן שֶׁכָּל גּוּפוֹ טָמֵא, לֹא טִמֵּא אֶת מַה שֶּׁעָלָיו עַד שֶׁיִּשְׁהֶה כְדֵי אֲכִילַת פְּרָס, בִּזְמַן שֶׁאֵין כָּל גּוּפוֹ טָמֵא, אֵינוֹ דִין שֶׁלֹּא יְטַמֵּא אֶת מַה שֶּׁעָלָיו עַד שֶׁיִּשְׁהֶה כְדֵי אֲכִילַת פְּרָס:

אם עד שלא טיהרו בצפרים נראה בו נגע. הרי הוא כחוזר, וטעון נתיצה. אבל משטיהרו, הוי ליה כנגע חדש ומסגירו:

דעת ר' יהודה מה שאומר לך וזה שלדברי הכל שהעובד כוכבים כאשר נכנס לבית המנוגע יטמאו הבגדים אשר עליו מיד להיותו הוא בעצמו לא יטמא לפי מה שהשרשנו בפתיחה וכאשר מצאנו האיש אשר יטמא יציל כלים שעליו מלטמא ולא יטמאם עד שישהה בכדי אכילת פרס והאיש אשר לא יטמא הוא עצמו לא יציל כלים שעליו אבל יטמא ג"כ אשר יכניס ידו לבית המנוגע כאשר לא יטמא הוא עצמו יטמאו כלים שעליו מיד:

חכמים אומרים עד שישהא כו' ואז נטמאו טבעותיו. אבל ידיו נטמאו מיד. כך כתב הרמב"ם בפי"ו מהלכות טומאת צרעת. ונ"ל דדייק ליה מדא"ל בזמן שאין כל גופו טמא. דמשמע מיהא דמקצת גופו. והיינו ידיו שהכניס. שהן טמאין מיהת. והא דבעינן לעיל שיכניס ראשו ורובו. היינו כדי שיטמא כל גופו. וטומאת ידיו פליגי בה בריש פ"ג דידים *[אם הם תחלות או שניות]:

אמרו לר' יהודה וכו'. כתב הר"ב ור"י אמר מצינו כו' כותים ובהמה כו' אין מצילין כו' בת"כ יליף לה מיכבס את בגדיו *[כל דמטמא בגדים מציל וכו']. ובהגה"ה שבפירוש הר"ש האריך מסוגית הגמ' ואין זה מעניננו: