קוֹנָם יַיִן שֶׁאֵינִי טוֹעֵם, שֶׁהַיַּיִן רַע לַמֵּעָיִם, אָמְרוּ לוֹ, וַהֲלֹא הַמְיֻשָּׁן יָפֶה לַמֵּעָיִם, הֻתַּר בַּמְיֻשָּׁן. וְלֹא בַמְיֻשָּׁן בִּלְבַד הֻתַּר, אֶלָּא בְכָל הַיָּיִן. קוֹנָם בָּצָל שֶׁאֵינִי טוֹעֵם, שֶׁהַבָּצָל רַע לַלֵּב. אָמְרוּ לוֹ, הֲלֹא הַכֻּפְרִי יָפֶה לַלֵּב, הֻתַּר בַּכֻּפְרִי. וְלֹא בַכֻּפְרִי בִלְבַד הֻתַּר, אֶלָּא בְכָל הַבְּצָלִים. מַעֲשֶׂה הָיָה, וְהִתִּירוֹ רַבִּי מֵאִיר בְּכָל הַבְּצָלִים:

קונם יין שאיני טועם שהיין רע למעיים אמרו כו':אמרו רע למעיים ורע ללב על דרך דמיון וכן נתבאר בש"ס ובא בדמיון מזמן הנדר ומן הדברים שנשבע עליהם ומן האדם שנשבע עליהם וכל זמן שאמר הנודר אילו ידעתי שהמיושן יפה הייתי מתנה על היין והייתי אומר ישן מותר והחדש אסור או שיאמר אילו ידעתי זה לא הייתי נשבע כלל הוא מותר בחדש ובישן בלא שאלה לחכם כמו שנזכר ואם אמר אילו הייתי יודע הייתי אומר כל יין עלי אסור חוץ מן הישן יהיה הישן לבדו מותר לו וזה היקש לכל הבבות:

קונם יין וכו'. צריכא. כמ"ש הרמב"ם דתנא נדר שהותר מקצתו וכו' לענין זמן הנדר ולענין דברים שנשבעים עליהם ומן האדם שנשבע עליהם:

שאיני טועם. בפ"ג דף כ"ו מייתי לה וגרסינן שאני [בלא יו"ד] וכן העתיק הר"ן בפירושו:

והלא המיושן יפה למעים. מפרש בגמרא דחדא ועוד קאמר. דהא לא נדר אלא משום שהוא רע. ונמצא שכשאינו רע אין נדרו נדר. אלא הכי נמי קאמר חדא דאין רע ובהכי שרי. ועוד מפני שהוא יפה. וכן מפרשינן בבצל:

ולא במיושן בלבד הותר וכו'. כתב הר"ב ודוקא שאמר כו'. הכי איתא בגמרא פ"ג דף כ"ו ובכולהו נדרים שהותרו מקצתן דינא הכי וכן בנמצא בהן אביו ואמו דפ"ג וטעמא דכשעכשיו בחזרה עדיין הוא אומר הכל אסור חוץ כו' לא הורע כח הנדר וז"ל הרמב"ם בפ"ח מה"נ שהרי גילה דעתו שלא הותר מקצת הנדר אלא כמו שנדר היה נודר ומתנה על אביו:

הכופרי. פירשו הר"ב במשנה ה' פ"ב דתרומות: