נְדָרִים ט׳ · ג׳

יפתחו לו בכבוד המקום. על מלתיה דר״א קא פריך, כי היכי דפותחין בכבוד אביו ואמו ולא חיישינן שמא ישקר, יפתחו לו נמי בכבוד המקום ויאמרו לו אילו היית יודע שתקרא רע לפני המקום כלום היית נודר. ואמרו לו חכמים דר״א, מהא לא תסייען, דאף ר״א מודה בהא, דודאי ישקר, דלא חציף אינש כולי האי דיאמר שלא היה מניח בשביל כבוד המקום, ולא דמי לרשב״ג דפתח לההוא גברא יש בוטה כמדקרות חרב כו׳. דהתם אומר לו מן הפסוקים כהך דתנן במתניתין שעובר על לא תשנא ולא תקום ולא תטור. אבל כשמזכירין לו כבוד המקום אז ודאי משקר. והלכה כחכמים:

ר"מ אומר יש דברים שהם בנולד ואינן בנולד כו':מפני שבאר בענין השבועה סבת שבועתו הרי הוא כמי שנשבע על תנאי ונתבטל התנאי שאינו חייב בשבועה וכאילו אמר שבועה שאיני נושא פלונית אא"כ אני בטוח מהיזק אביה וכן אמרו בש"ס נעשה כתולה נדרו בדבר ואינו צריך הפרה ועל זה כולם נסמכים עליו ועשה היקש עליו גם כן:

ואינן כנולד. פירש הר"ב ופותחין בהם. ואומרים אילו היית יודע וכו' והוא אומר לאו. רש"י. [*ומשום הכי כתב הר"ב בפירוש קמא דתנאי גמור לא הוי]. וז"ל ב"י בשם הרמב"ן. משום דלא הוה נדר טעות לגמרי. כמו נדרי שוגגים. אלא כעין טעות. [*ועיין בסוף פירקין]:

ואין חכמים מודים לו. כתב הרא"ש בפסקיו. ויש נוסחאות. וחכמים מודים לו. וסוגיא דהגמרא משמע. כאותה הגירסא וחכמים מודים לו. וכ"כ הרמב"ם ז"ל כר"מ:

שאיני נושא וכו' שאיני נכנס. בתרווייהו גרס הרא"ש בפסקיו שאני:

שאביה רע. עיין בסוף פרקין:

[*מת הכלב או שנהרג הנחש. וה"ה נהרג הכלב או שמת הנחש אלא נקט מלתא דשכיחא. דגבי כלב לא שכיחא הריגה. ולגבי נחש שכיחא טפי הריגה. וליכא למידק דמש"ה נקט התנא מלתא דשכיחא בכל חד. לאשמעי' דדוקא בכהאי גוונא הוא דאינן כנולד. הא ליתא דמידי הוא טעמא דאינו כנולד משום דהואיל ופירש בשעת נדרו בעבור מה היה נודר. ונעשה משום כך כתולה נדרו בדבר. כאילו פירש כל זמן כו' וכמ"ש הר"ב. וא"כ מה לי שמת או נהרג. בין הכלב בין הנחש הואיל ואינם קיימים. נ"ל]: