נְדָרִים ז׳ · א׳

ורבי עקיבא אוסר ודוקא באמר ירק המתבשל עלי, דאל"כ ירק משמע חי, ודלועין אין נאכלין חי:

[וא"ת הרי כל זוז"ג רק לכתחילה אסור, והכא בגידולין איכא נמי קרקע דהיתר, ואת"ל דגידולין לא גרע משבח עצים בפת. דהו"ל כיש בו ממש בהאיסור, ולא מחשב זוז"ג [כי"ד קמ"ב ס"ד], והכי נמי כיון דבכל זוז"ג אין שם צורת האיסור, מה שאין כן בגדולין הרי צורת האיסור ניכר בגידולין וזהו כעין מ"ש תוס' כאן דדמי גדולין לביצת טריפה דספני מארעא, דלא מחשב זוז"ג: עכ"פ ק"ל גם לרבעתו"ס מי"ד [רצ"ד סי"ב] דבנטע פירות ערלה, הגדולין מותרין דהו"ל זוז"ג. נ"ל לפמ"ש לעיל בשם הר"ן דהכא בנדר הו"ל כהקדש. והרי בהקדש זוז"ג אסור [כפסחים כ"ז ב']. א"נ י"ל מדהו"ל נדר דשיל"מ דמצוה לאתשולי עליה, להכי החמירו בו גם בזוז"ג, משא"כ גדולי תרומה מותרים מדאורייתא [כרמב"ם תרומות פי"א הכ"א], אע"ג דמצי לאתשולי עלה לאו מצוה לאתשולי עלה, ואף על גב דגידולי טבל מותרים [כתרומות פ"ט מ"ד], והרי טבל נמי הו"ל דשיל"מ [כנדרים דנ"ח א' וספ"ג דחלה]. ואע"ג דבש"ס [ע"ז ע"ג ב'] קאמר דלהכי טבל במשהו משום דכהיתירו כך איסורו. הרי מתוס' שם ד"ה טבל מוכח דטעם דשיל"מ עיקר, וכ"כ בירושלמי ורק צריכין נמי להטעם דכהיתירו וכו' דלתסיר אף שאין הבעלים כאן, וא"כ מ"ש דבר שיש לו מתירין דטבל מדבר שיש לו מתירין דנדר. התם מדרוב הטבל שנזרע היתר היה לא החמירו בו בזוז"ג. א"נ לפעד"נ דבל"ו ק' מה מקשה הש"ס בשלהי פרקן, [ד"ס ע"א] מ"ש בתרומה דאמרינן גדולי גדוליו מותרין, ובטבל גדולי גדולין אסורין, ומאי קושיא דלמא טבל שאני דהו"ל דשיל"מ, אע"כ דדוקא טבל שנתערב בחולין הו"ל דשיל"מ, מדאפשר לסלק האיסור שמחמתו נאסר, בשיעשר עליה ממקום אחר, אבל בנתערב בגידולין, שנתערב טבל בטבל, רק דמשום טבל השני היה מותר אכילת עראי מדלא ראה עדיין פני הבית, ורק מדנתערב בו טבל הראשון שראה כבר פני הבית, נאסר הכל מלאכל עראי, והרי זה האיסור לא יסולק לעולם, מה אמרת, הרי בידו לסלק האיסור בשיעשר הכל, הרי לא משום מעשר טבל השני היה נאסר מלאכל עראי, ולא נחשב רק בהיה אפשר למצוא היתר לאכל ממנו עראי בעוד שלא יעשר. ודו"ק]:

במשנה מותר בדלועין ור"ע אוסר. ופסק הרמב"ם בפירושו כחכמים. וכתב התוי"ט אבל בחבורו פ"ט פסק כר"ע. לא פסק כר"ע אלא בפלוגתא דהנודר מן הבשר דלקמן (בע"ב) אבל בהך דהכא אדרבה כתב שם בהל' י' בסתם הנודר מן הירק מותר בדלועין. ונדחקו שם הכ"מ והל"מ. ול"נ כיון דהא דפסקינן כר"ע הוא מספיקא כמש"כ הר"ן לקמן והרא"ש בר"פ כל הבשר. ולכן בדלועין דלר"ע גופיה מספקא ליה כמש"כ הר"ן. גם התוס' בר"פ כה"ב כתבו דלא אסר אלא מדרבנן לכן הוי כעין ס"ס להר"ן וספיקא דרבנן להתוס'. משא"כ גבי בשר דלר"מ אסור בודאי כמש"כ הר"ן לקמן והתוס' כאן פסקו לחומרא. והשתא דאתינן להכי דיש חילוק בין בשר לדלועין. י"ל דת"ק דהכא דמתיר בדלועין מודה בבשר דאסור וכסתם מתניתין דר"פ כה"ב ולא סתרי אהדדי ולכן פסק הרמב"ם כתרווייהו. ובזה א"ש טפי הא דקאמר מאן תנא דפליג עליה דר"ע כו' ר"ל בבשר דהא ת"ק דמתניתין איכא למימר דמודה בבשר וא"כ לר"ח מתניתין דמעילה מני. ומשני רשב"ג היא וג' מחלוקת בדבר. ומדויק היטב לישנא דהיא. דר"ל מתניתין דמעילה. וסוגיא דר"פ כה"ב דמוקי למתני' דהתם כר"ע דוקא הוא דלא כאביי. והרמב"ם פסק כוותיה דסוגיא דדוכתא עדיפא ונכון בעז"ה: