הַנּוֹדֵר מִן הַיַּיִן, מֻתָּר בְּתַבְשִׁיל שֶׁיֶּשׁ בּוֹ טַעַם יַיִן. אָמַר קוֹנָם יַיִן זֶה שֶׁאֵינִי טוֹעֵם, וְנָפַל לְתַבְשִׁיל, אִם יֶשׁ בּוֹ בְנוֹתֵן טַעַם, הֲרֵי זֶה אָסוּר. הַנּוֹדֵר מִן הָעֲנָבִים, מֻתָּר בְּיַיִן. מִן הַזֵּיתִים, מֻתָּר בְּשֶׁמֶן. אָמַר קוֹנָם זֵיתִים וַעֲנָבִים אֵלּוּ שֶׁאֵינִי טוֹעֵם, אָסוּר בָּהֶן וּבַיּוֹצֵא מֵהֶן:

הנודר מן הענבים מותר ביין מן הזיתים כו':הנודר מן התמרים מותר בדבש תמרים כו':תנא קמא אומר הנודר מן התמרים מותר בדבש תמרים לפי שהתמרים ראוין לאכילה ונאמר שהוא לא נתכוון אלא לעצמן כמות שהן וחכמים אומרים אפי' היה הדבר שנשבע עליו אינו ראוי לאכילה כלל שהיה לנו לומר שהוא לא נתכוון אלא על הדבר היוצא ממנו עם כל זה מותר ביוצא ממנו כגון הסתווניות והם הפירות שבימות הגשמים ושם ימות גשמים סתיו ואינם ראויין לאכילה ועושין מן הענבים שבימות הגשמים חומץ והלכה כחכמים:

אמר קונם יין זה שאיני טועם כו' קונם זיתים וענבים אלו שאיני טועם. מסיק בגמרא דזה ואלו ודאי דוקא. כלומר דכי אמר זה. ואלו. בלבד בלא שאני טועם מהני לאסור בנותן טעם או ביוצא [מהן] כדתנן לעיל מהך לענין נותן טעם וה"ה ליוצא מהן אבל שאני טועם מבעיא אי מהני נמי אפילו בלא זה. ואלו. ואו או קתני. א"נ דשאיני טועם בלא זה או אלו לא סגי. והא דקתני שאני טועם. הא קמ"ל. דאף על גב דאמר שאני טועם. אי דאמר זה מתסר. ואי לא לא. ובעי למפשט מדתנן לעיל דג דגים שאיני טועם אסור וכו' ומותר בציר. ודחו לה דדילמא דדוקא בציר שכבר יצא מהן קודם שנדר. ולהכי מותר. אבל אם לאחר שנדר יצא מהן. לעולם אימא לך דאסור. ולא אפשיטא. פסקו הפוסקים. הלכך בשל תורה הלך להחמיר: