נְדָרִים ה׳ · ב׳

שנדרו הנאה זה מזה וה"ה הדירו:

ואילה"ק מלעיל [פ"ד מ"ז] דמקלינן בחנווני אף דמוכיח סופו על תחילתו שכוונתו להערים. ואי"ל דהתם רק מדלא הקדים ליתן לחנווני שרי, דהרי [במ"ח התם] בהי' הולך בדרך הקדים ליתן לחבירו, ואפ"ה שרי. וכ"כ ברישא במשנתינו הקדים ליתן לחבירו, וחבירו מבין שכוונתו להערים ואפ"ה לא אמרינן מוכיח סופו על תחילתו. ואי"ל בהנך שאני, דלא אמר הנודר לחבירו מידי, רק שמעצמו מבין שלכך נתכוון שיתנו לזה. ליתא דהרי בסיפא התם בחנווני אמר להחנווני איני יודע מה אעשה, ואפ"ה שרי. ואי"ל דכל שלא אמר להדיא כי הכא יבא אבא ויאכל עמנו, לא מחשב דבור כלל, דא"כ למה צריך בחנווני ובאינך דשרו, דוקא באין לו מה יאכל, אי לא מחשב דבור כלל, בלא"ה שרו. ולפעד"נ דהכא שאני מחנווני ודכוותייהו, דהכא אין דרך שיכין אדם סעודת חתונה ויתנה לחבירו, כמ"ש הר"ן, ולפיכך כיון דאיכא הערמה דמוכחא טובא, דהוכיח סופו על תחלתו ותחלתו על סופו, אסור מדאורייתא משום בל יחל מדאינו יכול המקבל המתנה לשנות מדעת הנותן, ולפיכך אפילו היה בגוונא שאין לו מה יאכל, נמי היה אסור, אבל התם דהי' המתנה רק דבר מועט, דליכא הערמה דמוכח רק הערמה כל דהו, והוכיח רק סופו אתחילתו אבל לא תחילתו אסופו אסור רק מדרבנן ובמקום צערא ל"ג רבנן [ככתובות ד"ס ע"א]: