הַמֻּדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵרוֹ וְאֵין לוֹ מַה יֹּאכַל, הוֹלֵךְ אֵצֶל הַחֶנְוָנִי וְאוֹמֵר, אִישׁ פְּלוֹנִי מֻדָּר מִמֶּנִּי הֲנָאָה וְאֵינִי יוֹדֵעַ מָה אֶעֱשֶׂה, וְהוּא נוֹתֵן לוֹ וּבָא וְנוֹטֵל מִזֶּה. הָיָה בֵיתוֹ לִבְנוֹת, גְּדֵרוֹ לִגְדֹּר, שָׂדֵהוּ לִקְצֹר, הוֹלֵךְ אֵצֶל הַפּוֹעֲלִים וְאוֹמֵר, אִישׁ פְּלוֹנִי מֻדָּר מִמֶּנִּי הֲנָאָה וְאֵינִי יוֹדֵעַ מָה אֶעֱשֶׂה. הֵם עוֹשִׂין עִמּוֹ, וּבָאִין וְנוֹטְלִין שָׂכָר מִזֶּה:

המודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל הולך כו':כל זה נמשך על העיקר שבארתי לך בזה הפרק באמרו שוקל לו שקלו ופורע לו את חובו שהוא כשנתן לו החנוני מה שנתן ואחר שעשו לו הפועלים מה שעשו חזרו כולם לו בעלי חובות והוא מה שנתן להם שכרן פרע לו חובו בלא ספק:

ואין לו מה יאכל. כתב הר"ב אורחא דמלתא נקט וכ"כ התוספות והרא"ש ועיין מה שאכתוב בזה במ"י פ"ט דב"ק:

הולך אצל החנוני. דלאו שליח שווייה וה"ה אם אומר כל המפרנס אינו מפסיד דלא עבדיה שליח כמ"ש ברפ"ז דכתובות. והכי איתא התם בגמרא לא מיבעיא קאמר לא מיבעיא כל הזן אינו מפסיד דלעלמא קאמר. אבל חנווני כיון דרגיל אצלו וקאזיל קאמר ליה כמאן דא"ל זיל הב ליה את דמי. קמ"ל. ועיין עוד מ"ש שם:

ובא ונוטל מזה. כתב הר"ב ואינו עובר על נדרו. שהחנונים והפועלים הם בעלי חובות והוא מה שנתן להם שכרם פרע לו חובו וזה מותר כדתנן במ"ב הרמב"ם. ולאית דמוקמי קמא שכתב הר"ב שם. הכא דרך מתנה היא ושפיר דמי שהחנווני נותן לזה פירות במתנה וחוזר ומקבל מזה מעות דרך מתנה. כ"כ תוספות פ"ט דב"ק ד' ק"ט:

היה ביתו וכו'. לא זו אף זו קתני ברישא אשמעינן דלצורך מזונות שרי וסיפא קמשמע לן דאפילו לצורך בנין ביתו התירו. ר"ן: