הַמֻּדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵרוֹ לִפְנֵי שְׁבִיעִית, לֹא יוֹרֵד לְתוֹךְ שָׂדֵהוּ, וְאֵינוֹ אוֹכֵל מִן הַנּוֹטוֹת. וּבַשְּׁבִיעִית אֵינוֹ יוֹרֵד לְתוֹךְ שָׂדֵהוּ, אֲבָל אוֹכֵל הוּא מִן הַנּוֹטוֹת. נָדַר הֵימֶנּוּ מַאֲכָל לִפְנֵי שְׁבִיעִית, יוֹרֵד לְתוֹךְ שָׂדֵהוּ, וְאֵינוֹ אוֹכֵל מִן הַפֵּרוֹת. וּבַשְּׁבִיעִית, יוֹרֵד וְאוֹכֵל:
הטקסט מוצג עם ניקוד
המודר הנאה מחבירו לפני שביעית לא יורד כו':נוטות פירות התלויין מן האילן הנוטים חוץ מן הפרדס וכבר ידעת בלא ספק שפירות שביעית הפקר ואין להם בעלים ואשר חייב שיהי' אסור על המודר ליכנס בשדה חבירו בשביעית לאכול מן הפירות לפי שהיא נדרסת לאכילת הפירות ולא נעשה גוף הקרקע הפקר וכשעומד זה לשם והוא אינו מתעסק באכילה וישהה לעמוד נמצא נהנה ממה שאינו שלו:
המורר הנאה מחבירו לפני שביעית. שהדירו חבירו קודם שנכנס שביעית אין יורד וכו' דאסור בדריסת הרגל ואין אוכל מן הנוטות וכו' שיכול ליקח מהן ואין צריך לכנוס בתוך השדה ואע"ג דהן שביעית לא יאכל מהן כדאמרינן בגמרא אדם אוסר דבר שברשותו אפילו לכשיצא מרשותו והאי נמי כיון דלפני שביעית הדירו חבירו כי אתא נמי שביעית אסור בהן. רש"י:
ובשביעית. אבל אם הדירו בשביעית. רש"י:
לא ירד לתוך שדהו. כתב הר"ב אף ע"ג דפירות שביעית אפקרינהו וכו' וחיישינן שמא בשעה שאינו אוכל הפירות ישהה בשדה דאילו בשעה שאוכל ארעא נמי הפקירא היא. גמרא:
