אין בין המודר. אלא דריסת הרגל. לעבור דרך ארצו, או להשאיל כלים שאין עושין בהם אוכל נפש, שמותרין במודר הימנו מאכל, ואסורין במודר הימנו הנאה:
נחלת הכלל
רמב״ם
רבי משה בן מימון · ספרד ומצרים, המאה ה־12
אין בין המודר הנאה מחבירו למודר כו':וכל דבר שאין עושין בו אוכל נפש מקום כו':המודר מאכל הוא שיאמר לו הנאת מאכלך עלי ומיד יתחייב באלו מהדינים המבוארים:
נחלת הכלל
תוספות יום טוב
רבי יום טוב ליפמן הלר · המאה ה־17
[*נפח וכברה רחים ותנור. פירש הר"ב וכ"ש קדירה ושפוד וזה לשון הרא"ש ואיצטריך לאשמעינן כלים הללו דל"ת דוקא קדירה ושפוד שהאוכל עומד בתוכו לאכילה אבל הם גורם דגורם מקרי קמ"ל. עכ"ל. וכן כתב הר"ן ולפי זה צריכין אנו לומר דתנור דקתני לא שאופין בו הוא דאם כן היינו כמו קדירה ושפוד. אלא תנור שעומדים קדירות ושפודים בתוכו להתבשל ולצלות. וקצת קשה דא"כ גבי קדירה ושפוד ה"ל לומר ג"כ ותנור שאופים בו נראה לי. ומ"ש הר"ב שיאמר לו הנאת כו' עיין מ"ש על זה בדבור דלקמן]:
מקום שמשכירין וכו'. פירש"י שנוהגין להשאיל כל אלו הדברים על ידי שכירות אסור למדיר להשאילו. ומה שכתב הר"ב באותם הדמים וכו' כן לשון הרא"ש ובמשנה ו' פרק קמא דמגילה כתב הר"ב שוה פרוטה. וכן כתב שם רש"י. והתוספות. ומה שכתב הר"ב והוא הדירו מהנאה המביאה לידי מאכל הכי מוקים לה בגמרא. וז"ש לעיל מהך שיאמר לו הנאת מאכלך עלי לא קאי בגמרא ההיא אוקימתא ומשום דאי הכי לא משמע אלא הנאה מגוף המאכל ובלא אכילה כגון לעיסת חיטים על גב מכתו ולפיכך יש לתמוה על הר"ב דכתב אוקימתא דלא קאי אלא שיאמר הנאה המביאה לידי מאכל כו' וכמו שכתב בכאן:
ואילה"ק, לעיל במשנה א' בשאל כלי, אמרינן במקום שמשכירין כי"ב אסור, ואמאי, נימא שישאיל ותפול הנאה להקדש. ואי"ל דרק בהשבת אבידה דאיכא מצוה אמרינן הכי, ליתא, דא"כ ק' למ"ד בש"ס [דל"ג ב'] דבנכסי בעל אבידה אסורים אמחזיר, אסור להחזיר, מדמהני ליה פרוטה דרב יוסף, ק' דליהדר ויתן הפרוטה להקדש, או דהול"ל באמת יתן הפרוטה להעני [וכן פירש רש"י באמת בד"ה פרוטה דר"י לא שכיח. דהיינו דלא שכיח שלא יתננה. נ"ל דבשלמא בשואל כלים כיון שאסור להנות מכליו. א"כ כששואל ממנו, הרי נהנה מגוף הכלים של המודר, והמעות שנותן לצדקה. דבר אחר הוא. וכ"כ בפרוטה דרב יוסף כיון דמן הדין פטור מלתנה, משום שעושה מצוה שמחזיר האבידה, א"כ אותה פרוטה שאעפ"כ נותן להעני או להקדש, פרוטה אחרת היא, ופרוטה שהרוויח הרוויח, משא"כ הכא במקום שנוטלין שכר על השבת אבידה, ממ"נ, אי נכסי בעל אבידה אסורים אמחזיר, א"כ כשבעל האבידה אינו חפץ בהשכר ההוא ונותנו להקדש, לא נהנה המחזיר כלל, ואי בשנכסי מחזיר אסורים על בעל אבידה הרי המחזיר רשאי ליטול השכר מהבעל אבידה, רק דמיירי שאינו חפץ בו, א"כ יכול הבעל אבידה לזרקם לאיבוד או לתנה לצדקה, כדי שלא יהנה משל מחזיר מידי דהרי רק מדעם דנפשי' החזיר לו, וה"ה בשניהן מודרין זמ"ז, כשנותן הבעל אבידה השכר להקדש לא נהנה לא זה ולא זה, דהרי קיי"ל דפרוטה דר"י לא שכיח]:
נחלת הכלל · Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913
רש״ש · נְדָרִים ד׳ א׳
א׳
במשנה אבל משאיל לו חלוק וטבעת כו'. לקמן בגמרא הגי' טלית קודם לטבעת וכ"ה בהר"ן כאן ובפסקי הרא"ש ובמשנה שבירושלמי והיא יותר נכונה:
ב׳
שם במשנה אבל משאיל כו' וכל דבר שא"ע בו אוכל נפש. נ"ל דהוא סוף הדבור ופורט ואח"כ כולל אולם בגמ' (דף לג) באו הדברים וכל דבר כו' משום שמשכירין כו' בדבור אחד. [אמר המעתיק עי' בתוס' ב"ק נ"א ע"ב בד"ה זה נכנס כו' והריטב"א שאצל הרי"ף מושך הדבור וכל דבר כו' אלעיל וגירסתו היתה במשנה ומקום שמשכירין ע"ש. וצ"ע שם בתוס']:
ג׳
שם מקום שמשכירין כיוצא בהן אסור. וכתב התוי"ט בשם רש"י ותוס' והראב"ד במגילה דהיינו בשוה פרוטה. ועמש"כ בסוכה (כז ב). וע"ע לקמן (מו ב) אבל בבציר לא גי' המפרש ותוס' והרא"ש. ואולי צריך ג"כ שיוכל לקנות ממנה מאכל כזית דאין אכילה פחותה מכזית לחכמים דרפ"ג דשבועות ואי משום חצי שיעור עמל"מ רפ"ד מהלכות שבועות. ואפשר דמאכל מיקרי אפי' פחות מכזית: