הַנּוֹדֵר מִיּוֹרְדֵי הַיָּם, מֻתָּר בְּיוֹשְׁבֵי הַיַּבָּשָׁה. מִיּוֹשְׁבֵי הַיַּבָּשָׁה, אָסוּר בְּיוֹרְדֵי הַיָּם, שֶׁיּוֹרְדֵי הַיָּם בִּכְלָל יוֹשְׁבֵי הַיַּבָּשָׁה. לֹא כָאֵלּוּ שֶׁהוֹלְכִין מֵעַכּוֹ לְיָפוֹ, אֶלָּא בְמִי שֶׁדַּרְכּוֹ לְפָרֵשׁ:

ובלבד שיהיה זכור. מן התנאי בשעת הנדר ודעתו על התנאי שיהיה קיים, אז הנדר בטל. אבל אם לא נזכר מן התנאי בשעת הנדר ולא בתוך כדי דבור משעה שנדר, הנדר קיים. ואין צ״ל אם נזכר מן התנאי בשעת הנדר ודעתו שיהיה התנאי בטל והנדר קיים, דפשיטא שהנדר קיים. ומשפטי השבועות והנדרים שוין לדין זה. והלכה כרבי אליעזר בן יעקב:

הנודר מיורדי הים מותר ביושבי היבשה כו':מפרש נקרא יורד בים באניות הגדולות ומתרחק מן הארץ ריחוק גדול אבל מעכו ליפו הולכים על חוף הים וקרוב מן היבשה:

מותר ביושבי היבשה. לשון הר"ב שאין דרכם לרדת בים וז"ל הר"ן באותן שאין רגילין להיות יורדי הים באניות:

בכלל יושבי היבשה. כתב הר"ב שסופם לרדת וכו'. וז"ל הר"ן אפילו הם עכשיו בים. שסופם לעלות ליבשה:

לא כאלו שהולכין מעכו ליפו. לאית דמפרשי בתרא שכתב הר"ב דקאי אסיפא כתב הר"ן נודר מיורדי הים אף בהולכים מעכו ליפו בכלל. מדלא פירש מידי ארישא. ומיהו כתב הרשב"א דמסתברא דאינו אסור במי שירד פעם אחת מעכו [ליפו] אלא במי שרגיל לירד שם תדיר. א"נ במי שהיה יורד בשעת נדרו מעכו ליפו ע"כ:

שדרכו לפרש. נקרא היורד בים באניות גדולות ומתרחק מן הארץ רחוק גדול אבל מעכו ליפו הולכים על חוף הים וקרוב מן היבשה. הרמב"ם: