שְׁנֵי נְזִירִים שֶׁאָמַר לָהֶן אֶחָד, רָאִיתִי אֶחָד מִכֶּם שֶׁנִּטְמָא וְאֵינִי יוֹדֵעַ אֵיזֶה מִכֶּם, מְגַלְּחִין וּמְבִיאִין קָרְבַּן טֻמְאָה וְקָרְבַּן טָהֳרָה, וְאוֹמֵר, אִם אֲנִי הוּא הַטָּמֵא, קָרְבַּן טֻמְאָה שֶׁלִּי וְקָרְבַּן טָהֳרָה שֶׁלְּךָ. וְאִם אֲנִי הוּא הַטָּהוֹר, קָרְבַּן טָהֳרָה שֶׁלִּי וְקָרְבַּן טֻמְאָה שֶׁלְּךָ. וְסוֹפְרִין שְׁלשִׁים יוֹם, וּמְבִיאִין קָרְבַּן טָהֳרָה, וְאוֹמֵר, אִם אֲנִי הוּא הַטָּמֵא, קָרְבַּן טֻמְאָה שֶׁלִּי וְקָרְבַּן טָהֳרָה שֶׁלְּךָ וְזֶה קָרְבַּן טָהֳרָתִי. וְאִם אֲנִי הוּא הַטָּהוֹר, קָרְבַּן טָהֳרָה שֶׁלִּי וְקָרְבַּן טֻמְאָה שֶׁלְּךָ וְזֶה קָרְבַּן טָהֳרָתְךָ. מֵת אֶחָד מֵהֶן, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, יְבַקֵּשׁ אֶחָד מִן הַשּׁוּק שֶׁיִּדֹּר כְּנֶגְדּוֹ בְנָזִיר, וְאוֹמֵר, אִם טָמֵא הָיִיתִי, הֲרֵי אַתָּה נָזִיר מִיָּד. וְאִם טָהוֹר הָיִיתִי, הֲרֵי אַתָּה נָזִיר אַחַר שְׁלשִׁים יוֹם. וְסוֹפְרִין שְׁלשִׁים יוֹם, וּמְבִיאִין קָרְבַּן טֻמְאָה וְקָרְבַּן טָהֳרָה, וְאוֹמֵר, אִם אֲנִי הוּא הַטָּמֵא, קָרְבַּן טֻמְאָה שֶׁלִּי וְקָרְבַּן טָהֳרָה שֶׁלְּךְ. וְאִם אֲנִי הוּא הַטָּהוֹר, קָרְבַּן טָהֳרָה שֶׁלִּי וְקָרְבַּן טֻמְאָה בְּסָפֵק. וְסוֹפְרִין שְׁלשִׁים יוֹם וּמְבִיאִין קָרְבַּן טָהֳרָה, וְאוֹמֵר, אִם אֲנִי הוּא הַטָּמֵא, קָרְבַּן טֻמְאָה שֶׁלִּי וְקָרְבַּן טָהֳרָה שֶׁלְּךָ וְזֶה קָרְבַּן טָהֳרָתִי. וְאִם אֲנִי הוּא הַטָּהוֹר, קָרְבַּן טָהֳרָה שֶׁלִּי וְקָרְבַּן טֻמְאָה בְּסָפֵק וְזֶהוּ קָרְבַּן טָהֳרָתְךָ. אָמַר לוֹ בֶן זוֹמָא, וּמִי שׁוֹמֵעַ לוֹ שֶׁיִּדֹּר כְּנֶגְדּוֹ בְנָזִיר. אֶלָּא מֵבִיא חַטַּאת הָעוֹף וְעוֹלַת בְּהֵמָה, וְאוֹמֵר, אִם טָמֵא הָיִיתִי, הַחַטָּאת מֵחוֹבָתִי וְהָעוֹלָה נְדָבָה. וְאִם טָהוֹר הָיִיתִי, הָעוֹלָה מֵחוֹבָתִי וְהַחַטָּאת בְּסָפֵק. וְסוֹפֵר שְׁלשִׁים יוֹם וּמֵבִיא קָרְבַּן טָהֳרָה, וְאוֹמֵר, אִם טָמֵא הָיִיתִי, הָעוֹלָה הָרִאשׁוֹנָה נְדָבָה וְזוֹ חוֹבָה. וְאִם טָהוֹר הָיִיתִי, הָעוֹלָה הָרִאשׁוֹנָה חוֹבָה וְזוֹ נְדָבָה, וְזֶה שְׁאָר קָרְבָּנִי. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, נִמְצָא זֶה מֵבִיא קָרְבְּנוֹתָיו לַחֲצָאִים. אֲבָל הוֹדוּ לוֹ חֲכָמִים לְבֶן זוֹמָא:

שני נזירים שאמר להם אחד כו׳ והם שותקים, דאם הם מכחישין אינו נאמן, דעד אחד במקום שמכחישין אותו אינו נאמן. ומתניתין איירי כגון שזה העד לא היה עמהם, אלא אמר ראיתי מרחוק טומאה שנזרקה ביניכם, שאם היה העד אצלם במקומם הויא לה ספק טומאה ברה״ר, וספק טומאה בר״ה ספיקו טהור, דכל ספק טומאה מסוטה ילפינן לה דכתיב בה (במדבר ה׳:י״ג) ונסתרה והיא נטמאה, ואינן אלא היא והבועל, וספיקה טמא. וכל זמן שהם יותר משנים אפילו בתוך הבית ספיקו טהור, דהויא לה כספק טומאה ברה״ר, לכך צ״ל שלא היה העד בשעת ספק טומאה אצלם במקומם:

שני נזירים שאמר להן אחד ראיתי אחד כו': מת אחד מהן א"ר יהושע יבקש אחד מן השוק כו': העיקר אצלנו יתבאר לך בשלמות במסכת טהרות (פ"ד הל' ה') ונשנה במקומות הרבה שספק טומאה ברה"ר טהור וברה"י טמא ולמדנו זה מסוטה שאמר הכתוב (במדבר ה׳:י״ג) ונסתרה והיא נטמאה הנה שספק בטומאה אחר שנסתרה ברה"י וזה כשיש ברה"י אדם אחד או שנים כמו הסוטה שאין שם אלא בועל ונבעלת אבל אם היו ברה"י שלשה אנשים או יותר ונתחדש ספק טומאה ספקו טהור לפי שהם במדרגת רה"ר לפיכך זה שאמר לשני נזירין ראיתי אחד מכם שנטמא לא שהיה עמהם בבית אחד לפי שספקו טהור יהיה כמו שבארנו ואמנם היה יוצא עמהם וזה שאמר סופרין ל' יום מדבר על סתם הנזירות שהוא ל' יום וכמו כן אם היה עליהם על דרך משל עשר שנים וזה לא יהיה ג"כ אלא כשהיה זמן אחד מהם כמו זמן חברו וכבר ידעת שקרבן טומאה הוא שתי תורים או שני בני יונה אחד לעולה ואחד לחטאת וכבש בן שנתו לאשם וקרבן טהרה כבש בן שנתו לעולה וכבשה לחטאת ואיל לשלמים. והלכה כבן זומא:

שאמר להם אחד. דהא [או] הודע אליו חטאתו כתיב (או הודע אליו) מ"מ. רש"י. וברייתא היא רפ"ג דכריתות. ומ"ש הר"ב דאם מכחישין כו'. ועיין ספ"ה דמס' טהרות. ומ"ש הר"ב ומתני' איירי כו'. שאם היה העד אצלם במקומם. להרמב"ם באותו חצר או בית ולהראב"ד באותו מעמד פ"ט מה' נזירות. ומ"ש דה"ל כספק טומאה בר"ה דספק טומאה בר"ה [כו'] לא מהכא ילפינן אלא כמ"ש הר"ב במשנה י"א פ"ד דטהרות. ולהכי כתב כספק כו'. ועיין מ"ש במשנה ד' פ"ח דעדיות:

ומגלחין. אם הם נשים או קטנים. דאילו גדולים אין מגלחין. משום דאסורים בהקפת ראש מספק. גמ':

ומביאין קרבן טומאה וקרבן טהרה. ואע"ג דספק טומאה ברה"י ספקו טמא מדאורייתא. אין לטמא שניהן מכח זה. ולייתו שניהם קרבן טומאה. כיון דממ"נ חד מינייהו טהור דמסוטה ילפינן ולא ילפינן אלא דבר שיכול להיות. הר"ש במשנה ה' פ"ח דתרומות:

וסופרין כו'. ואומר אם אני הוא הטמא קרבן טומאה שנעשה כבר שלי וקרבן טהרה שנעשה כבר שלך. תוס':

אלא מביא חטאת העוף. כתב הר"ב ואשם אינו מביא כרבנן דאמרי לעיל [כו']. רצה לומר בגמ' פ"ג דף י"ח וילפי להו מדכתיב (במדבר ו׳:י״א) וקדש את ראשו ביום ההוא. ההוא אע"פ שלא הביא אשמו. ע"כ. וכתב רש"י ועולת העוף אי בעי מייתי לה לשם נדבה. ואי בעי לא מייתי לה כלל. כיון דדורון בעלמא הוא. לא מעכבא. והרמב"ם בפ"י כתב שאינו מביאה לפי שאינה מעכבת. וכתב הכ"מ תמיה לי אע"פ שאינה מעכבת למה לא יביאנה. ויתנה עליה:

ועולת בהמה. כדי לגלח על אחד מן הדמים. שכיון שהוא ספק טמא. בסוף שלשים אינו רשאי לגלח בלא הבאת קרבנותיו. תוספות. והכי תניא בתוספתא דמתני' דלקמן וחטאת אינו יכול להביא שאין חטאת בהמה באה מספק. ושלמים טעונים לחם וזרוע בשלה. ואין שלמים כאלו באים נדבה. תוספות פרק בתרא דנדה דף ע':

אמר רבי יהושע נמצא זה מביא קרבנותיו לחצאין. גמ' ולייתי ומה בכך ומשני לא אמר ר' יהושע אלא לחדד בה את התלמידים פירש"י שיהיו נושאין ק"ו בעצמן ומה ר"י שיודע הוא בעצמו שאין בדבריו ולא כלום משיב דבר שאינו משנה ק"ו לשאר כל אדם שאפי' יודע שאין בדבריו ולא כלום ושאר חביריו יהיו מלעיגים עליו לא ימנע מלשאול כל צרכו וכו':