נָזִיר ז׳ · ג׳

אבל הסככות והפרעות ובית הפרס וארץ העמים כו': הסככות צללים ר"ל האילנות שעושין צל על הארץ אם היתה טומאה תחת ענפהם ועבר הנזיר תחת אלו הענפים ופרעות האבנים והעצים הבולטים מן הכתלים ומה שדומה להם אם היה תחתיהם טומאה ועבר הנזיר תחתיהם. ובית הפרס שדה שנחרש בו קבר ונתערבו עצמותיו עם העפר כמו שיתבאר בפרק האחרון ממסכת אהלות. וגולל הוא גב הקבר. דופק צידי הקבר. ויתבאר לך בפרק א' מאהלות שכל הנוגעים במת מי שנגע בהם יטמא טומאת שבעה וכמו כן יתבאר בפרק ב' מאהלות שבית הפרס וארץ העמים מטמאין במשא ובמגע ורביעית דם מטמא במגע ובמשא ובאהל והגולל ודופק מטמאין במגע ובאהל ואין מטמאין במשא ולשון התורה בטומאת הקבר מ"ש (במדבר י״ט:ט״ז) או בעצם אדם או בקבר יטמא שבעת ימים אבל אם היותו שנטמא בכל זה וחייב הזאת שלישי ושביעי כמו שבאר ואמר (שם) ומזה בשלישי ובשביעי אינו חייב בתגלחת ואינו סותר הימים הקודמים אלא בטומאות ידועות והם שיהיה מעצמו של מת לפי שנאמר (במדבר ו׳:ט׳) וכי ימות מת עליו בפתע פתאום ולא אמר וכי יטמא לנפש וטמא את ראש נזרו. ומה שאמר ואהל רוצה לומר שנגע באהל המת או אם האהיל על רובע עצמות והוא ענין מה שאמר רובע עצמות אח"כ זכר ימי ספרו וימי גמרו של מצורע לפי שהם סותרים כמו ימי הטומאה ואין עולין לו למנין ימי הנזירות ואין סותרין הקודמין להם כמו הטומאה אלא ישלים ימי הנזירות אחר השלמת ימי ספרו וימי גמרו כמו שהוא משלים ימי הנזירות אחר שעברו שבעת ימי הטומאה שנטמא במת או בכזית מן המת ומה שמנה עמהם ולשון התורה במצורע כשנרפא מצרעתו שיגלח כמו שזכרנו וישהא שבעת ימים אחר התגלחת הטהרה והוא מ"ש (ויקרא י״ד:ח׳) וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים ואח"כ יביא קרבנותיו ואלו השבעה ימים נקראים ימי ספרו וימי הצרעת שהיה בהם מוחלט שהן ימי החלטו נקראין ימי גמרו רוצה לומר תשלום טומאתו ואומר שימי ספרו ג"כ וימי גמרו אינן עולין לו מימי הנזירות כמו שאינן עולין לו ימי טומאה כשנטמא באחת מאלו הטומאות המנויות שהנזיר מגלח עליהן אבל המצורע שצריך להסגר כמו שמבואר בתורה (שם י"ג) והסגירו שבעת ימים שנית ואלו ימי הסגר עולין לו ונמנין מימי הנזירות וכמו כן הזב והזבה כל ימי טומאתם וימי הספירה ג"כ המחוייבים להם אחר הפסקות הזבות הכל עולין מן המנין וזה הלכה למשה מסיני כמו שאמר באמת [אמרו] ימי הזב והזבה:

[*אבל הסככות והפרעות. הארכתי בפירושם בס"ד במשנה ב' פ"ח דאהלות]:

ובית הפרס. ואף טומאת בית הקברות תנן בפ' ג' משנה ה' דאינה סותרת אבל לאו מלתא פסיקא היא. שהרי יכול להטמאות בבית הקברות במתים שלשם. ויסתור. לפיכך לא תני ליה הכא:

וארץ העמים. שנזר בארץ ובתוך ימי נזירותו יצא לארץ העמים ונכנס. והא דתנן בפ"ג מ"ו מי שנזר וכו'. ואח"כ בא לארץ כו' בה"א נזיר בתחילה וסותר הקודמין התם טעמא לפי שעשה נזירתו בח"ל וכו'. רש"י ועיין מ"ש לעיל:

והגולל והדופק. פי' הר"ב כיסוי הארון והארון עצמו. ובמשנה ד' פ"ב דאהלות מפרש בע"א. התם כפי' ר"ת והכא כפירש"י:

ורביעית דם. פי' הר"ב אפילו על משאו כו'. גמ' [דף נ"ג] לאפוקי מר"ע דסוף פרקין דאלת"ה לא איצטריך. דהא מרישא דתנן על חצי לוג דם ש"מ דעל רביעית דם לא:

ואהל ורובע עצמות. פירש הר"ב אם האהיל על רובע כו'. וצ"ע לישנא דורובע. והרמב"ם פירש ואהל. ר"ל שנגע באהל המת או אם האהיל על רובע עצמות והוא ענין מ"ש רובע עצמות. וכן פסק בחבורו [פ"ז] נגע באהל המת:

ורובע עצמות. כתב הר"ב אבל על מגע ומשא מגלח. גמ'. דאלת"ה לא איצטריך למתנייה. דהא מרישא דתנן ועל חצי קב. ש"מ דעל רובע לא. והרמב"ם בחבורו לא כתב כן בהדיא. אבל הניחו במשמע מדכתב או שנטמא באהל רובע עצמות וכו' שאינו סותר. דש"מ דהא נטמא במגע ובמשא רובע עצמות דסותר. ולא ידעתי למה לא פירש כן בהדיא:

וכלים הנוגעים במת. פירוש בעודם נוגעים שאינן מטמאין טומאת ז' אלא בחבורין ראב"ד פ"ז מהלכות נזירות. [*והכ"מ כתב שכן גם דעת הרמב"ם. אבל כשלמדתי מסכת אהלות יגעתי ומצאתי שלא כן הוא כדברי הכ"מ אלא דלהרמב"ם א"צ חבורין לשום כלי. וגם הראב"ד אינו מצריך חבורין אלא לכלי שטף. ועיין לקמן בד"ה ומזה כו']:

וימי ספרו וימי גמרו. וצ"ע דלא ליתני אלא ימי ספרו. וליכא למימר אבל גמרו סותר. דא"כ מאי נ"מ במה שימי ספרו אינו סותר. הרי כבר סתר מטעם ימי גמרו. תוס':

על אלו אין הנזיר מגלח. לפי שלא נאמר בו וכי יטמא לנפש אלא וכי ימות מת עליו עד שיטמא מטומאות שהן מעצמו של מת. רמב"ם. וכ"כ התוספות בד"ה ורביעית דם:

ומזה בג' ובז'. כתב הר"ב הא לא קאי אימי ספרו כו' ומשמע דאאינך כולהו קאי. ובארץ העמים מפורש בגמ' דדוקא למת טמא בגושה ולא באוירה. ובאהל וכלים להרמב"ם א"צ הזייה ויהיב טעמא כדי שיהא עולין לו ככתוב בחבורו פ"ז אע"פ שבפירושו לא משמע כן. בתוס' נחלקו ר"ת סובר דבכלי מתכות צריך הזייה. ור"ח כהן השיב לו איזה בית אשר תבנו לי דכל שהנזיר מגלח הכהן מוזהר עליו ע"ש ולפי מה שאמר לעיל דדוקא בחבורין צריך הזייה נ"ל דלא קשיא דכשאינו בחבורין אין הנזיר מגלח ואין הכהן מוזהר עליו. [*וזהו לפי מה שהוא מובן מל' הראב"ד פ"ז מהלכות נזירות שהעתקתיו לעיל. אבל מדבריו שבפ"ה מהט"מ מבואר דבכלי מתכות אינו מצריך חבורין. ולפיכך קושית ר"ח כהן במקומה עומדת. וראיתי להרמב"ן בפירוש החומש ריש פרשת חוקת על בחלל חרב שכתב והנראה מן הסוגיות במשנה ובגמ' שהוא מטמא במגע ובמשא כמת אבל אינו כמוהו לטמא באהל. שמא מצאו בו מיעוט מן הכתוב באהל. אדם כי ימות באהל שאינו רק על האדם עצמו. ואם היה החרב שנטמא במת מטמא באהל. היו הכהנים אסורים בכל הבתים שבכלן החרב טמא ויהיה מטמא אותם באהל. וכן נראה עוד בגמ' שאין החרב הנוגע במת מטמא אדם להצריכו הזאת ג' וז' אע"פ שהאדם הזה הנוגע בו אב לטומאה. והיה זה מפני שבכתוב השני שאמר והזה על האהל כתוב (וכל) הנוגע (במת או) בעצם או בחלל. ולא אמר או בחלל חרב. וא"כ הרי החרב כחלל לטמא במגע [ובמשא] טומאת ז' אבל לא לטמא באהל ולא להצריכו הזאה. ואין הנזיר מגלח עליו ואין הכהן מוזהר ממגעו כלל והוא הקרוב והנראה מדברי רז"ל. עכ"ל]:

ואינו סותר את הקודמים. ומתחיל ומונה מיד. והוא שתהא נזירות מרובה כדי שיהא בו גידול שער שלשים יום לאחר שנתגלח בתגלחות שתים של מצורע. רש"י:

באמת אמרו. עיין בפירוש הר"ב ריש פרק שני דתרומות: