וְחַיָּב עַל הַיַּיִן בִּפְנֵי עַצְמוֹ, וְעַל הָעֲנָבִים בִּפְנֵי עַצְמָן, וְעַל הַחַרְצַנִּים בִּפְנֵי עַצְמָן, וְעַל הַזַּגִּים בִּפְנֵי עַצְמָן. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר, אֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיֹּאכַל שְׁנֵי חַרְצַנִּים וְזַגָּן. אֵלּוּ הֵן חַרְצַנִּים וְאֵלּוּ הֵן זַגִּים, הַחַרְצַנִּים אֵלּוּ הַחִיצוֹנִים, הַזַּגִּים אֵלּוּ הַפְּנִימִים, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, שֶׁלֹּא תִטְעֶה, כְּזוֹג שֶׁל בְּהֵמָה, הַחִיצוֹן זוֹג וְהַפְּנִימִי עִנְבָּל:

התגלחת. דכתיב (שם) תער לא יעבור על ראשו:

וחייב על היין בפני עצמו ועל הענבים בפני עצמן כו': ראיית ר' אלעזר בן עזריה מה שאמר מחרצנים ועד זג ופחות רבים בלשון עברי שנים. וענבל צורה שתולין בצוארי הבהמות והוא הפעמון שם החלול ממנו זוג ושם הגוף המקשה שמכה בצידי החלול וישמע לו קול ענבל. והלכה כר' יוסי שאמר שהחרצנים הם הגרעינין וזג הקליפה החיצונה ואין הלכה כרבי אלעזר בן עזריה אלא כשאכל החרצנים או הזגין כזית חייב כמו שאנו אומרים ברוב המאכלות האסורות:

וחייב על היין בפני עצמו כו'. ונראה דעיקר חדוש לתנא קמא בא לומר חייב על הזגים בפני עצמן אם אכל לבד מן הזגים [ואההיא] אתא לאפלוגי ראב"ע כו'. תוספות:

ועל החרצנים בפני עצמן ועל הזגים בפני עצמן. עיין מ"ש בסוף פ"ט דב"מ:

שני חרצנים וזגן. פירש הר"ב דכתיב מחרצנים ועד זג ומיעוט חרצנים שנים ויש להם זג אחד כלומר ועל שניהם הכתוב אומר זג אחד. ומ"ש הר"ב ואין הלכה כראב"ע אלא האוכל מן החרצן והזג אינו לוקה עד שיאכל מהם כזית. אף על גב דלפי לשון המשנה שאמר ראב"ע אין חייב עד שיאכל וכו'. דמשמע דלהקל אתא וכלומר אפילו אכל כזית מחרצנים. או מן הזגים אינו חייב עד שיאכל כו'. ואם כן ה"ל להר"ב לכתוב ואין הלכה כראב"ע. אלא כשיאכל החרצנים. או הזגים כזית לוקה. וכן לשון הרמב"ם. אבל סובר הר"ב שכמו שיש בדברי ראב"ע להקל כן יש בדבריו להחמיר שאם אכל חרצנים וזגן שיהא חייב. אפילו אם הוא בפחות מכזית שסובר שהתורה הקפידה שיהיו חרצנים שנים וזג אחד. ושאם אכל כך הרי הוא חייב ואפילו אין בהם כזית ויש בדבר להקל ולהחמיר. וכלפי הך סברא הוא דכתב שאין הלכה. אלא אינו לוקה עד שיאכל כזית: