בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, הֶקְדֵּשׁ טָעוּת הֶקְדֵּשׁ. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אֵינוֹ הֶקְדֵּשׁ. כֵּיצַד. אָמַר, שׁוֹר שָׁחוֹר שֶׁיֵּצֵא מִבֵּיתִי רִאשׁוֹן הֲרֵי הוּא הֶקְדֵּשׁ, וְיָצָא לָבָן, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים הֶקְדֵּשׁ, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים אֵינוֹ הֶקְדֵּשׁ:

בית שמאי אומרים הקדש טעות הקדש. דילפינן מתמורה דהוי אפילו בטעות, דכתיב (ויקרא כ״ז:י׳) והיה הוא ותמורתו יהיה קודש, ודרשינן יהיה לרבות שוגג כמזיד:

בית שמאי אומרים הקדש טעות הקדש כו': בית שמאי למדין מתמורה כמו שהתמורה אפי' בטעות מתקדשת הבהמה כמו כן ענין ההקדש מתחילתו ויתבאר זה במסכת תמורה (פ"ב הלכה ג') ובית הלל אומרים התמורה שהגיע אצלנו קדש אבל בכאן אין אצלינו קדש ובטעות לא נתחייב הקדש:

בית שמאי אומרים הקדש טעות הקדש וכו' משום דבתר הכי איירי בנזירות בטעות נקט הני פלוגתא במכילתין. וכן משום פלוגתא דב"ש וב"ה דבסמוך. גבי מי שנדר ונשאל לחכמים כו' א"ל ב"ה לב"ש אי אתם מודים בזה שהוא הקדש טעות וכו'. תוס':

הקדש טעות הקדש. פירש הר"ב דילפינן מתמורה כו' ובגמרא פרכינן מה אילו אמר הרי זה תחת זה לחצי היום מי הויא תמורה מההיא שעתא [בתמיה] אלא עד דמטי חצי היום הוא דהויא תמורה. ה"נ לכי מגליא מלתא. ומסיק [כפירוש התוס'] דשאני תמורה דליכא לפרושי מלתא בענין אחר כלל ממה שאמר זו תחת זו לחצי היום אבל הכא יש לנו לפרש דבריו דמתחלה נתכוין להקדיש ל"ש שחור ל"ש לבן שיצא מפתח ראשון והא דקאמר שחור לפי שטעה והיה סבור שהשחור יצא ראשון הלכך טעותו לא ימנע את ההקדש מלחול על השור שיצא מביתו ראשון אפילו על הלבן חל ההקדש ע"כ. ועיין לעיל רפ"ב: