הָאִישׁ מַדִּיר אֶת בְּנוֹ בְנָזִיר, וְאֵין הָאִשָּׁה מַדֶּרֶת אֶת בְּנָהּ בְּנָזִיר. כֵּיצַד, גִּלַּח אוֹ שֶׁגִּלְּחוּהוּ קְרוֹבָיו, מִחָה אוֹ שֶׁמִּחוּ קְרוֹבָיו, הָיְתָה לוֹ בְהֵמָה מֻפְרֶשֶׁת, הַחַטָּאת תָּמוּת וְעוֹלָה תִּקְרַב עוֹלָה וְהַשְּׁלָמִים יִקְרְבוּ שְׁלָמִים, וְנֶאֱכָלִין לְיוֹם אֶחָד, וְאֵינָן טְעוּנִין לָחֶם. הָיוּ לוֹ מָעוֹת סְתוּמִין, יִפְּלוּ לִנְדָבָה. מָעוֹת מְפֹרָשִׁין, דְּמֵי חַטָּאת יֵלְכוּ לְיָם הַמֶּלַח, לֹא נֶהֱנִין וְלֹא מוֹעֲלִין. דְּמֵי עוֹלָה, יָבִיאוּ עוֹלָה וּמוֹעֲלִין בָּהֶן. דְּמֵי שְׁלָמִים, יָבִיאוּ שְׁלָמִים, וְנֶאֱכָלִין לְיוֹם אֶחָד, וְאֵינָן טְעוּנִין לָחֶם:

האיש מדיר את בנו כנזיר ואין האשה מדרת כו': זה שאמר האיש מדיר את בנו בנזיר והוא שיאמר לו הרי אתה נזיר או יאמר הרי בני פלוני נזיר וישתוק הבן וקרוביו ותחול הנזירות לזה הבן הוא ענין שבא מפי הקבלה אין לו סמך בתורה ולא רמז והוא מה שאמר הלכה היא בנזיר וכבר סברו קצת החכמים לתת טעם [בזה] כדי לחנכו במצות ולא נגמר זה הדבר. והזמן אשר ימשוך בו מעשה האב להתחייב הבן בנזירות הוא עד שיביא שתי שערות ואפילו שכבר הגיע עונת הנדרים ר"ל י"ג שנים ויום אחד והוא שלא הביא שתי שערות ידירו בנזיר לפי שהוא קטן כמו שנתבאר בפ"י מיבמות. ומ"ש כיצד ר"ל יעשה בקרבנות שהפריש לנזירות בנו אם לא נתקיים הנזירות כגון שהלך הבן בעצמו וגילח ראשו או שגלחוהו הקרובים או שמיחה על אביו מה שחייבו או שמיחו בו הקרובים ואמרו לו למה חייבת בזה החיוב כיצד יעשה באלו הקרבנות ואמרו היתה לו בהמה מופרשת וכו' וזה כולו מבואר ממה שנקדם פירושו בזה הפרק וזה כולו ענין שבא מפי הקבלה ר"ל שלא תחול זו הנזירות על הבן כשעשה מעשה שמורה שהוא אינו רוצה במעשה אביו או שיבא באמירה שהוא לא יקבל הנזירות בין שיאמר הוא או קרוביו אבל חייב בנזירות בשתיקתו כשאין ביניהם הכחשה וכל זמן שחל עליו הנזירות והתנהג בו אינו יכול לא הוא ולא קרוביו לבטלו אח"כ וזה יתכן אצלי:

האיש מדיר את בנו בנזיר. פירש הר"ב כשהוא קטן עד שיביא ב' שערות. עיין בפירושו ספ"ג דסוטה ומ"ש שם:

היתה לו בהמה מופרשת כו' כדלעיל במשנה ד':