הָאִשָּׁה שֶׁנָּדְרָה בְנָזִיר, וְהָיְתָה שׁוֹתָה בְיַיִן וּמִטַּמְּאָה לְמֵתִים, הֲרֵי זוֹ סוֹפֶגֶת אֶת הָאַרְבָּעִים. הֵפֵר לָהּ בַּעְלָהּ וְהִיא לֹא יָדְעָה שֶׁהֵפֵר לָהּ בַּעְלָהּ, וְהָיְתָה שׁוֹתָה בְיַיִן וּמִטַּמְּאָה לְמֵתִים, אֵינָהּ סוֹפֶגֶת אֶת הָאַרְבָּעִים. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם אֵינָהּ סוֹפֶגֶת אֶת הָאַרְבָּעִים, תִּסְפֹּג מַכַּת מַרְדּוּת:

ושמע בעלה ואמר ואני אינו יכול להפר. שכבר קיים נדרה כשאמר ואני. ואם אשה נדרה בנזיר ושמע אחר ואמר ואני, ואח״כ הפר לה בעלה. אינו מופר לזה שאמר ואני, שאין הבעל עוקר הנדר מעיקרו כמו החכם:

האשה שנדרה בנזיר והיתה שותה ביין כו': אומר אם נדרה בנזיר ועברה והיתה שותה ביין או מיטמאה למתים אח"כ שמע בעלה נדרה והיפר לה היו מכין אותה מלקות מ' על מה שעברה קודם ההפרה אמנם מכות מרדות בזה המקום וזולתו עניינם תלוי לב"ד יעשו כפי השתדלותם. ומה שאמר ר' יהודה הלכה כמותו:

והיתה שותה ביין וכו'. פירש הר"ב ואח"כ הפר לה הרי זו סופגת כו' דבעל מיגז גייז ולא מעקר כדלעיל:

סופגת. מפורש במ"ה פ"ו דזבחים:

רבי יהודה אומר וכו'. ופסקו הרמב"ם בפירושו ובחבורו פי"ב מהלכות נדרים וכתב הכ"מ משום דמשמע ליה דלאו לאפלוגי אתא אלא לפרושי ע"כ. וכיוצא בזה רבים שנשנו בלשון פלוגתא אע"פ שלא באו לחלוק וכתבתי בפ"ג דבכורים:

תספוג מכת מרדות. פי' הר"ב מדברי סופרים וכו' וכתב הר"ן בפ"ד דכתובות ולמה קורין אותו מכת מרדות מפני שמרד בדברי תורה ובדברי סופרים [*ע"כ והטעם שכתב שמרד בדברי תורה אתיא אליבא דסבירא ליה דמכין על מצות עשה ומכין על דברי סופרים שניהם שוין בלא אומד ובלא מספר ועד שתצא נפשו. וכן דעת הרמב"ם בהלכות חמץ ומצה פרק ששי. אבל הר"ן עצמו לא מסיק כן דא"כ יש חומר בדברי סופרים מבדברי תורה. אלא כהרמ"ה דכתב שמכין אותו באומד ולהקל ממלקות של תורה. וכך הם דברי הר"ב. וכתב עוד הר"ן ומיהו ודאי מכת מרדות שהיא על עבירה נמשכת מכין אותו עד שתצא נפשו או עד שיקבל עליו דברי חכמים ומ"מ אין מדקדקין במכות מרדות ברצועה של מלקות וגם אלו הדברים אפשר שהם בכלל דברי הר"ב]: