לִפְלוּף שֶׁבָּעַיִן, וְגֶלֶד שֶׁעַל הַמַּכָּה, וּשְׂרָף הַלַּח, וְלִכְלוּכֵי צוֹאָה שֶׁעַל בְּשָׂרוֹ, וְצוֹאָה שֶׁתַּחַת הַצִּפֹּרֶן, וְצִפֹּרֶן הַמְדֻלְדֶּלֶת, כְּשׁוּת שֶׁל קָטָן, לֹא טָמֵא וְלֹא מְטַמֵּא. קְרוּם שֶׁעַל הַמַּכָּה, טָמֵא וּמְטַמֵּא:

לפלוף שבעין. הליחה אשר תהיה בתוך העין אם תחלה:

ולכלוכי צואה. חלאת הזוהמא והיא לחות:

וצואה שתחת הצפורן. זוהמת הצפרנים:

כשות של קטן. הוא השעיריות אשר יהי' על גופות הנערים הקטנים והוא דומה לשער דק מאד [ובפ"ב] מעוקצין אמר כשות של קישות ר"ל שעיריות הפיקוס. אמרו שהוא מן האדם לא יטמא אם נגעה טומאה בזה השעיריות ולא יטמא ג"כ ר"ל שאם היה נער טמא באחד מאבות הטומאה ונגע מי שנגע בשערת גופו הנה זה אשר נגע לא יטמא. והקרום אשר יקשור על החבורה בהפך זה שהיא תיטמא ותטמא אמנם זכר זה הדבור הנה ואע"פ שאינו מכוונת החציצה לפי שזוכר משפטי קרומי החבורה בחציצה:

לפלוף שבעין. כתב הר"ב בלח אינו חוצץ גמרא פרק בתרא דנדה דף סז. ופי' התוספות [דדוקא שבתוך העין] מפני שהדמעה שבעין מלחלחתו ואינו מניחתו להיות יבש. וכתבו עוד דלכלוכי צואה וצואה שתחת הצפורן וצפורן המדולדלת [*נ"ל דיש למחוק וצפורן המדולדלת] דמתני' דאין חוצצין מיירי נמי בלח דאי ביבשה אמאי לא חייצי והיינו דלעיל קתני גבי חוצצין גלדי צואה שעל בשרו שהוא נתייבש כדפי' הר"ב. ומ"ש הר"ב ביבש חוצץ ואימתי נקרא יבש משעה שמתחיל לירק. גמ' שם:

כשות של קטן כו' קרום כו'. ואמנם זכר זה הדבור הנה ואע"פ שאינו מכוונת החציצה [לפי] שזוכר משפטי קרומי החבורה בחציצה. הרמב"ם וכ"כ מהר"ם. אבל הרמב"ם בחבורו פ"ב מה"מ [הל' י"ד] כתב לכשות של קטן לענין שאינו חוצץ ונ"ל דבחבורו גירסא אחרת נזדמנה לו דגרסה וכשות של קטן וכן לא טמא כו' אבל א"א דל"ג כלל לא טמא ולא מטמא דהא העתיקה ג"כ בפ"א מהל' טומאות מת [הל' ד']:

כשות. כתב הר"ב כעין השער שנולד בקשואין כו' בלשון משנה כשות של קישות. ברפ"ב דעוקצים: